מוזר לחזור לכאן שוב, ההרגשה היא כמו לחזור הביתה בסוף טיול – אבל לא בדיוק – זה לא הבית, זה לא הסוף של הטיול.
לפני חודש שהגענו לכאן, לסלברידג’ (26 דקות מדבלין, אני ספרתי), לא ידענו עוד לא למה לצפות, לא ידענו את מי נפגוש, לא ידענו מה מחכה לנו בהמשך. עכשיו חזרנו לכאן, אחרי 26 ימים מסביב לאי הזה שנקרא אירלנד. מה אפשר לספר על אירלנד?
ירוק.
אם הייתי צריך לתאר במילה את הנוף באירלנד, המילה הייתה ירוק. בעיקר אחרי שאתה מגיע לכאן מארץ כמו ישראל אחרי שנה במקום הכי צבעוני בתל אביב…
לכן אני לא ארחיב על הנוף – הוא ירוק. אולי גם כחול ולבן, אבל בעיקר ירוק. ולפעמים אפור. וגשום. בעיקר גשום. אבל לא במידה שהורסת את הטיול. אבל זה כבר עניין אישי.
חום.
אם הייתי צריך לתאר את האנשים באירלנד במילה אחת המילה הייתה חום. לא במובן של הצבע, אלא במובן של הטמפרטורה. או אולי בעצם במילה נחמדים. מאוד נחמדים. האנשים באירלנד נחמדים וחמים. מאוד. כשאתה מטייל רק בטרמפים אתה פוגש רק אנשים נחמדים – זו דרך מצוינת לדלג על האנשים הלא נחמדים – רוצים דוגמאות? בבקשה:
טרמפ א’ – Rathcoole -> Killarney
כבר יותר מחצי שעה שאנחנו מנסים לתפוס טרמפ בתחנת דלק הזאת ואף אחד לא עוצר. עושים הפסקה בשביל לאכול משהו ואני רץ לקנות סנדביץ’ משולשים משולש בשבילי ויוגורט בשביל בר. בחנות פונה אליי בחור די גבוה ושואל אותי לאן אנחנו מנסים להגיע – “לימריק” אני עונה “אפילו קצת אחרי זה” – “אני נוסע ללימריק” הוא אומר לי “אם עדיין תהיו שם עוד עשרים דקות אני אקח אתכם איתי במשאית” – אני חוזר לבר עם הבשורות הטובות והיוגורט, אפשר להיות רגועים. עוד עשרים דקות עוברות ללא טרמפ והוא פוסע ומנפנף לעברנו בחיוך. אנחנו לוקחים את התרמילים והולכים לעבר המשאית – בר על המיטה שמאחור ואני מקדימה. אחרי קצת יותר משעתיים של נסיעה מלווה בסיפורים ובצחוק, השעה כבר כמעט שמונה בערב ועדיין יש לנו עוד דרך לא קצרה לקילרני – “אם תרצו אתם מוזמנים לישון אצלי הלילה ומחר אני אקח אתכם איתי לקילרני, זה רק 30 דקות סטייה מהדרך שלי בבוקר” בר ואני מסתכלים אחד על השנייה, מחייכים ומהנהנים “אוקיי”
בבית של בראיין אוסליבן אנחנו מקבלים אירוח של מלכים – אוכל, סרט, חדר עם מיטה ומקלחת משלנו – מה עוד אפשר לבקש? בבוקר רק זוכרים להצטלם ביחד למזכרת, לפני שנוסעים לקילרני להתחיל את שביל קרי (Kerry Way) – בראיין אוסליבן האחד והיחיד!
טרמפ ב’ – Swinford -> Sligo
באירלנד לא מחכים יותר מדי זמן לטרמפ ואם כן אז יש סיבה (בראיין צריך הפסקה אחרי יום של נסיעה במשאית..) במקרה הזה עברו עשר דקות עד שעצר הרכב הראשון – “לאן אתה מגיע?” אני שואל “צ’ארלסטאון” הוא עונה לי במבטא חשוד, ערבי..? “מצוין!” אני עונה ואנו מזנקים פנימה. בדרך אנחנו מבינים שהמבטא הוא בולגרי וכשאנחנו מספרים לו שאנחנו מישראל הוא צוהל “באמת? מדהים! תמיד רציתי לראות איפה ישו מת!” ואנו משיבים “אתה תמיד מוזמן!” – חצי שעה מאוחר יותר אנו מוצאים את עצמנו סועדים את ליבנו במטבח הבולגרי, מוקפים בבני משפחה סקרנים. ההזמנה ללינה בחדר האורחים לא איחרה לבוא ואנו מחוייכים ושמחים בחברינו הבולגרים החדשים, מהנהנים ומראים תמונות מארץ הקודש.
בבוקר, לפני שהם הולכים לכנסייה, אב המשפחה, רומן, אומר לנו “אלוהים איתכם, הוא שלח אתכם אלינו”
ניפגש בארץ 
אם הדוגמאות האלה לא מספיקות אני עוד יכול לספר על איך שמצאנו את עצמנו חולבים פרות תמורת אוכל בשפע, לינה (קצת פחות בשפע) וגינס במשך יומיים בוקר וערב אחרי טרמפ קצר לכאורה. גם על אוהבי היהודים שהחליטו להמשיך 40 דקות אחרי היעד שלהם רק כדי לקחת אותנו למחוז חפצינו בגלל שהם אוהבים יהודים ומצטערים על השואה. או על ארבעת האמריקאים שחזרו חזרה כדי להכניס אותנו יחד עם עוד שתי אמריקאיות לתוך פולסוואגן פולו! ואל תתנו לי אפילו להתחיל ולספר על טרמפ של שעתיים וחצי בלימוזינה של ליידי גאגא..
אבל היריעה קצרה מלהכיל חודש של התרחשויות שלא פוסקות, ארץ שלא מפסיקה להפתיע ואנשים שלא מפסיקים לתת רק כי הם יכולים.
אז אני אסכם כך – טרמפ אחד לפני אחרון, מסלייגו והלאה לכיוון דבלין, יום מלא בשמש, בחור ניגרי לוקח אותנו טרמפ במונית, עוצר בדרך בשביל לחגוג את היום הזה בגלידה – “תבחרו מה שאתם רוצים” הוא פוקד עלינו, ואנחנו בלית ברירה בוחרים. “מה איתך?” אני שואל. “אני לא רוצה, כבר אכלתי, זה בשבילכם. כשתחזרו לארץ תספרו שהאירים נחמדים.”
ייקח עוד קצת זמן עד שאני אגיע לארץ, אבל לספר אני כבר יכול:
Irish people are nice!
-
- Jew lovers!
-
- בר יושבת במקום של ליידי גאגא
-
- How do you get 6 americans and two Israeilis into a Volkswagen?
