Eshcar's Road Blog

אתה מבין שאתה רחוק מהבית כשאתה כבר לא חושב בשפת האם שלך. ולדבר פתאום בשפה הזאת עם מישהו, בעיקר כשהוא לא מהבית, זה מוזר.

רק הגעתי לתחנת אוטובוס והרמתי את היד, והרכב הראשון עוצר, יש לו לוחית רישוי של רוסיה וזה גורם לי להרגיש בטוח – היום אני מגיע לרוסיה, לסנט פטרסבורג. היום התחיל עם טעות של טירונים – עליתי לטרמפ קצר מדי למקום שאני לא בטוח איך להמשיך ממנו – אבל כמובן שהמשכתי לומר לעצמי שזה הכל חלק מהמסע, הטעות כבר נעשתה, את הנעשה אין להשיב וכן הלאה. באופן ייצוגי למדי, הטרמפ הראשון שלי אל מחוץ לסקנדינביה, כמו הטרמפ הראשון שלי בסקנדינביה, היה עם בחור איראני, לכן הרגשתי כאילו מישהו מלמעלה אומר לי שזה בסדר, אני אמור להיות כאן.

אחרי כמה שעות של התברברות וכמה טרמפים אני יושב בLand Cruiser עם הלוחית הרוסית, ומתכונן לעבור את הגבול. שולף את הדרכון, מחייך לנהג ואומר “Israel!” הוא מסתכל עליי ואומר לי במבטא רוסי כבד “אה, ישראל! מה נשמע?”

מיותר לציין שאת השעות הבאות בילינו בשיחה די אופיינית (סטיגמטית משהו..) על כמה המצב קשה, ושהוא היה בארץ מפעיל מכונות ופה הוא מנהל מפעל ואיך אי אפשר להתפרנס בארץ ו.. חבל שאי אפשר לכתוב במבטא רוסי – זה היה נחמד. ולקינוח, כמובן שאמא שלו מתגוררת בבני עי”ש. מישהו אמר עולם קטן?

קשה לסכם את השבועיים הראשונים של חודש אוגוסט 2011. כל כך הרבה אנשים נפלאים שפגשתי בדרך ולימדו אותי כל כך הרבה. למשל, שכדאי לכתוב יותר כדי לתעד את החוויה כשהיא עוד “טרייה” בראש. בוא ננסה.

אחרי יומיים של התאוששות בדירתו של הבחור הצרפתי הנחמד מRovaniemi, נפגשתי עם מארי (Mari), בחורה שקטה ומופנמת – עד שמכירים אותה. אחרי טיול להכרות בעיר, פיצה ביתית (וצמחונית!) שהכנו יחדיו וקפה בבית קפה שהוא גם חנות יד שנייה, מארי לקחה את לצלילת מזבלות (Dumpster diving) שבגדול זה למצוא דברים שימושיים בזבל – לא משהו יוצא דופן למושבניק שכל ילדותו השתעשע בפחי אשפה של מפעלי המושב – במקרה הזה חיפשנו אוכל טוב שנזרק כי הוא פג תוקף, נפגם קלות וכל סיבה אחרת שלא תאפשר לחנות למכור ותתן לנו הזמנות לשמור על הסביבה ולהנות מאוכל טוב. עוד שני לילות ברובניימי של בישולים וטיולים ואני מקבל מייל מטאינה, (האמא מרובת הילדים) שרק חזרה הביתה ומיד שאלה מתי אני כבר מגיע לביקור. “עכשיו!” אני עונה, ונוחת אצלה לביקור של ארבעה ימים – עם קרבות ילדים בסלון, הרבה קלפים, ג’יאוקאשינג ביערות המקיפים את הבית, (כולל חוויה מסריחה במיוחד, כאשר אחד מעשרת כלבי ההאסקי של המשפחה החליט לצלול לתוך שירותים כימיים – ואנו נאלצנו להסיעו חזרה הביתה..) וכמובן סאונה כמיטב המסורת הפינית!

אחרי פרידה לא קלה מכל הטוב הזה והאנשים שמסביבי – אני מחליט להמשיך דרומה לכיוון הלסינקי. אחרי מסע טרמפים במקומות שוממים ומדהימים כאחד אני מגיע לKajaani, השעה 22:00 ואני מחפש מקום לישון. תגובה זריזה מרוקיסט בן 60 והסבר קצר לגבי הדרך מבחור שיכור ונחמד שהחליט להוסיף את עצמו לפייסבוק שלי בזמו שישבתי בפאב וחיפשתי מקום ללילה. טאפסי (Tapsi) גר בבית די גדול, ומאוד מיוחד, משהו בין אסם למוזיאון – עם חלל מלא באוספים שונים ומשונים, מבובות של תינוקות ועד לסירים. לא נשארתי בעיר יותר מלילה אחד אך הבטחתי לחזור, ביום מן הימים.

מKajaani הגעתי לTampere בטרמפ אחד. האמת שכיוונתי להגיע להלסינקי דרך הכביש המזרחי אבל בגלל בלבול שלי בין כביש מספר 5 ל6 וחוסר האיכפתיות שלי לגבי לאן אני אגיע, הנהנתי בחיוך כשהבחור הנחמד הציע לי להצטרף איתו לTampere. הגענו די מוקדם, אך העיר נראתה ידידותית יחסית לעיר, ולכן החלטתי להישאר ללילה הקרוב. שיגרתי כמה בקשות וקיבלתי ספה אחת – טיילת בת 40 שגרה בשולי העיר. עם אינטואיציה משונה שבערה בי, החלטתי לוותר על ההצעה ולבלות את הלילה משוטט ברחובות העיר, לחפש חברה הולמת. אחרי שוטטות בין מספר אתרי היפים בעיר, פגשתי בקבוצת חברים, ענודת שפמים, הניראית ידידותית למדי (איך לא צילמת, איך?) – “מסיבת שפמים? אפשר להצטרף?” “בטח!” – אחרי לילה לא רע בפאב מקומי, התברר שהם קבוצת תיאטרון, ובדיוק חזרו מההצגה האחרונה של “רובין הוד המקסיקני” (או משהו כזה..). וירה (Werner), בעלת השיער האדום לא חיכתה יותר מדי זמן והזמינה אותי להעביר את הלילה על הספה שלה. מאוחר יותר, כשדיברנו אל תוך הלילה, סיפרה לי על תהליך גמילה ארוך מסמים שעברה אחרי עשר שנים של שימוש – נקייה כבר שנתיים, אחרי תקופה בכלא – סיפור מעניין.

למחרת, אחרי טיול מעניין שעשתה לי בעיר, החלטתי להמשיך להלסינקי. הגעתי לעמדה, רק כדי לגלות ששלישיית טרמפיסטים עומדים בה, מה שהאריך את זמן ההמתנה לכמעט שעתיים. לבסוף, אחרי שלושה טרמפים, כולל בחורה בולגרית מבוגרת ומשעשעת במיוחד (שעוררה בי געגועים למשפחה הבולגרית שלנו מאירלנד), הגעתי למרכז הלסינקי. השעה כבר 23:00 ואני נמצא בעיר הכי גדולה בפינלנד, שואל את עצמי מה היה לי רע בצפון הכפרי? – היו לי חברים לרוב, מקומות לישון בהם, טבע לטייל בו – מה אשכר קפויה עושה במטרופולין המנוכר הזה שנקרא הלסינקי? אחרי כמה מאמצים עייפים לגייס ספה (אם דרך האינטרנט, חברים או סתם עוברי אורח) החלטתי להעביר את הלילה בחוץ.

ואז התחיל לרדת גשם.

אז החלטתי להעביר את הלילה מתחת לגג. הלכתי לתחנת הרכבת למצוא מקום שקט שאפשר לשים בו את הראש ללילה בלי דאגה – נסיון שכשל. אז התחלתי ללכת לאורך פסי הרכבת שתקווה למצוא איזה גג או בוטקה נטוש שאוכל לפרוש תחתיו את שק השינה שלי ללילה הקצר. מצאתי רמפה של כביש במקום שניראה, חצי בבנייה, חצי עומד ככה כבר הרבה זמן ללא שימוש ברור. לפחות לא ברור לי. פרשתי את השק”ש ללילה, ועייף כשהייתי, נרדמתי במהרה.

אבא, שחף ואופק באו לבקר אותי שוב, אך רעש של חזק של מכוניות וצחוק של ילדים מעיר אותי. אני קם לגלות הרבה אנשים מסביב, לא ניראה שאיכפת למישהו שאני שם, ולאט לאט אני מבין שהרמפה נמצאת שם בכדי להעמיס ולפרוק מכוניות מהרכבת. השעה 7:12 והם עובדים על לפרוק את הרכבת. תוך כדי שאני מתארגן, ניראה שהם מסיימים והמקום מתרוקן מאדם. אישה אחת, לבושה בבגדי עבודה, פונה אליי בעוד אני סוגר את התרמיל על הספסל ושואלת אותי אם אני מחכה למשהו, “What do you mean?” אני שואל, בזמן שהיא מבינה שאני אותו אדם שישן שם עד לפני כמה דקות, “Nothing, just please don’t shit here or something, it’s a private area.” מקסים. אני הולך לחפש מקום לאינטרנט כדי למצוא חברים.

סוף כל סוף הצלחתי להשיג את טוליה (Tuulia), אותה בחורה פינית שפגשתי בRauland שבדרום נורבגיה. היא נמצאת בעיר לרגל אירוע הפקת סרטים – דמיינו 80 חובבי קולנוע וצילום, מתאספים בבניין משרדים למשך עשרה ימים ומבצעים שלושה סשנים, 60 שעות כל אחד, של הפקת סרטים קצרים, מרעיון לסרט מוגמר, וזה מה שתקבלו, כל דבר מסרטי אומנות מודרנית לבדיחות פרטיות. די משעשע.

אחרי שהסבירה לי שאסור להכניס אף אחד פנימה, הבריחה אותי טוליה פנימה והפגישה אותי עם כל אותם האנשים. כן, הם ניראים בדיוק כמו שאתם מדמיינים אותם. אנשים מכל רחבי אירופה, ובעיקר צרפתיים. בגלל כמות האנשים והעבודה האינטנסיבית, כולם הניחו שהם פשוט לא ראו אותי כי הייתי בסשן אחר או שאיחרתי, אפילו אחרי שהסברתי להם מה אני עושה (“אה, ואז החלטת לעשות סרטים?”).

כשהכרנו בRauland, סיפרה לי טוליה על האי שגרה בו במשך יותר משנה, שנמצא ממש קרוב לחופי הלסינקי, אך עם זאת, מבודד. 20 אנשים חיים על האי, ובלי רכבים, הם מתניידים ממקום למקום בסירות משוטים או מנוע. בהחלט מקום קסום. אוקו (Okko), צלם מקצועי הזמין אותנו אל ביתו (הסופר מגניב) שבאי למסיבת סאונה! הגענו בלוויית עוד מספר חברים מהקולנוע. שחינו בים הבלטי הקר, ורצנו חזרה לסאונה הרותחת – בתוך הסאונה, נוהגים הפינים להרביץ לעצמם עם קבוצת ענפים שנקשרים יחד, מעץ מסויים שגדל באזור. זה אמור להיות בריא יותר משזה נשמע. מידי פעם, אוקו המשוגע פרץ ערום לתוך הסאונה עם קבוצת ענפים שיותר גדולה ממני ונפנף לכל עבר – זה גם נחמד יותר משזה נשמע וגם מאוד מצחיק כמו שזה נשמע.

שני לילות מאוד מרגיעים ביליתי על האי הזה, שמיקומו, בליבה של הלסינקי, גרם לי להעריך את השקט שלו אפילו יותר.