Eshcar's Road Blog

קיצור הפרקים הקודמים : : :

הני נקעה את הרגל, חולצנו עם מסוק, חזרנו עם אונייה, נחנו, נפרדנו לזמן-מה כדי שהני תנוח בזמן שאני טיילתי בהרים-שטתי לטרולפיורד-הכנתי פלאפל-חיפשתי ג’יאוקאשים-שיחקתי קלפים אל תוך הלילה-ניהלתי שיחות על העולם עם מנהל כלא לשעבר-כמעט עבדתי על סירת מפרש-לא יצא-שתיתי-אכלתי-התקלחתי ולמרות שלא היה קל, השארתי את לופוטן מאחוריי (ואת הני – שכרגע עושה חיים בברלין אחרי מסע טרמפים משלה), עליתי על הטרמפ הראשון שעצר, מתוך שמונה, שלקחו אותי הלאה צפונה אל Tromso – העיר השמינית בגודלה בנורבגיה, מאכלסת את האוניברסיטה הצפונית ביותר בעולם עם מחלקת ביולוגיה ימית מתקדמת, אולי ניפגש שוב.. הטרמפ האחרון שעצר, שני נערים, בני דודים, הזמינו אותי ברוב נדיבותם להישאר אצלם בטרומסו לשבוע, בפועל נשארתי שני לילות – בכל זאת, ערים גדולות זה לא בשבילי, והויזה מתקתקת – אני כבר שישה שבועות בנורבגיה, שזה חצי מהשהות המותרת שלי ברוב אירופה. המשכתי הלאה צפונה לכיוון Nordkapp, הנקודה הצפונית ביותר באירופה. בהמלצתה של אלינה הקנדית, שלחתי “בקשה” לארנט – “אני מגיע מחר ואני לא מוכן לשמוע ‘לא’” – לא שמעתי.

אחרי 41 לילות בנורבגיה, סוף סוף ישנתי באוהל! זה לא משנה מה תכננתי או חשבתי עד עכשיו, מישהו תמיד מצא אותי והזמין אותי ללון אצלו.

זוג נורבגי, עם תינוק מתוק, והשקפה די אפוקליפטית בקשר לעתידו של העולם, הוריד אותי כאן אחרי נסיעה של שש שעות, משולבת עם עצירות לארוחות, בטריילר המשפחתי. השעה כבר אחרי עשר בערב, אני 89 ק”מ מהמיטה החמה שלי בביתו של ארנט. התנועה על הכביש בצפון הרחוק דלילה גם ככה, ובלילה, למרות השמש הנצחית, היא דלילה אף יותר. מאז לופוטן (1000 ק”מ דרומה מכאן, פלוס-מינוס) הנוף הספיק להשתנות דרמטית כבר מספר פעמים – פעם הרים ענקיים שניראה כי הושלכו לכל עבר בלי מחשבה מוקדמת, ופעם פיורדים ארוכים המלווים בשרשראות הרים שלרגע נדמה כאילו הסכם שחתמו עם העננים לפני שנים גורם להם להשתלב אחד בשני לאורך כל הדרך, וככל שממשיכים להצפין ונכנסים למחוז Finnmark, הממלכה הצפונית של נורבגיה, ההרים מתעגלים והופכים לגבעות הנמשכות לכל כיוון עם צמחייה נמוכה וריקה מתוכן, והעין מחפשת במה להיאחז ואין במה, והמחשבות עוברות פנימה אל הנפש, כמו במדבר, כאשר מידי פעם מציצים להם איילי הצפון (Reindeer).. עכשיו, אני ליד Olderfjord, הצמחייה עדיין נמוכה אך מלווה בצמחים הנראים כמו משהו בין שיח לעץ, והאדמה מכוסה במרבדים של אוכמניות – אני מוצא קרחת ומתחיל להתמקם, ומבין שאם לא אתחיל במדורה היתושים לא יניחו לי לעולם.

“סעמק!” אני מסנן לעצמי כשאני שופך, בטעות, את שארית המים שלי על האדמה. אין ברירה, אני לוקח את הבקבוק שלי והולך לחפש מקור מים, מסתכל לאחור ומנסה לשנן את הדרך, במקרה הכי גרוע אני אבוא לכיוון העשן. שקט מצמרר גורם לי להבין שאני לבד וכל מה ששייך לי נשאר מאחוריי. פתאום, קול, קריאה של שחף בודד, מגיעה מאחוריי ושוברת את הדממה. צמרמורת מתעוררת בתוכי ומפלחת לי את הגב. השעה כבר אחרי חצות ואני חוזר לחפש את האוהל. ‘הנה, זה כאן, מאחורי השיח’ אני חושב לעצמי וכבר מריח את הדג והאורז שמתבשל על האש, אבל מאחורי השיח יש שטח ריק זהה לשטח שבו התמקמתי, למעט העובדה שאין שם שום דבר.

לא אלאה אתכם בתחושות ובלחץ שהצטבר בתוכי, תוך כדי שאני הולך במעגלים, ולא מצליח לשחזר את הצעדים חזרה “הביתה”. 20 הדקות הארוכות בחיי, מלוות בייאוש ובפחד לא מובן. קשה לי גם לתאר את התחושה שהציפה אותי ברגע שמצאתי את הכל, והתיישבתי מבולבל, מנסה לאכול את הארוחה שהתבשלה כל אותו הזמן, חסר תיאבון. סוף כל סוף נשכבתי באוהל, עייף אך מוצף ברגשות.

למחרת הגעתי אל ארנט, שדאג להזהיר אותי מראש כי הולך להיות צפוף (“אני אוהב צפיפות!”), כשהגעתי אל הבית שלו, אחד מתוך עשרה ברדיוס של כמה קילומטרים, עוד לא היה אף אחד וארנט הסביר כי הערב יגיע בחור ברזילאי שרכש קטנוע על גבול רוסיה ונוסע לדרום נורבגיה, וכמובן, חברתו הטובה של ארנט מפינלנד ועשרת ילדיה לחגיגות השנה למרפסת של ארנט, אותה בנה הדייר הצרפתי הזקן שלו, בעזרת גולשי ספות תועים. כמובן ששאלתי במה אני יכול לעזור, וכמה דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי מפרק חלונות בחורבות בית ספר, לא רחוק משם. כשחזרנו פגשתי את פסי, ישראלי החי באוסלו, נשוי לנורבגית ובא לבקר בבית הקיץ שלו, שלושה בתים מארנט. בלי להסס, הזמין אותי לבוא אליהם שלוש שעות מאוחר יותר לארוחת שישי כדת וכדין – קידוש, דגים טריים ותפוחי אדמה אפויים בתנור – מה עוד אדם צריך בחיים? – כשעמדתי שם, מקשיב לקידוש, מסתכל מחוץ לחלון ומבין היכן אני נמצא, בהחלט התרגשתי.

כשחזרתי כבר היה אחרי חצות, הרוח נשבה בחוזקה ואני נכנסתי חזרה אל הבית של ארנט, שבזמן היעדרי הספיק להפוך לבית משוגעים – ילדים מגיל 5 ועד 18 רצים וצועקים בכל פינה, שותים ומעשנים ורק רוצים לומר שלום ולהכיר – גוררים אותי אל המרתף לפגוש את זולטן, הטרמפיסט הגרמני שאספו בדרך, ואת אלן, הצרפתי הזקן – כולנו יושבים במעגל, שותים, מעשנים ושרים, מחליפים חוויות וסיפורים.. בימים הבאים אני עתיד לשמוע הרבה סיפורים מעברו של אלן, שברח מצרפת אין ספור פעמים וטייל ברחבי העולם במשך יותר מ30 שנה, שמוכיחים מעבר לכל ספק שהמציאות עולה על כל דמיון – גופה בלי ראש, בן סיני שהוא לא ראה כבר 20 שנה, הסתבכות עם מאפיה סינית, הליכה של שלושה חודשים בקור הפיני עם דיאטה שכוללת רק שוקולד וסיפורים שפשוט צריך לשמוע כדי להאמין. כל לילה ישבנו ודיברנו עד הבוקר, שיכורים מהאור שלא נגמר. אבל לא רק מהאור.

באחד הימים, הלכתי עם זולטן לראות הNordkapp האמיתי, הנקודה הצפונית האמיתית ולא מרכז המבקרים שמוכרים לתיירים בסכומים לא הגיוניים. הליכה די רגועה של 9 ק”מ, מלווה בויכוחים על מין, סמים ורוקנרול ועקיצות יהודים-נאצים לרוב, מצאנו את הג’אוקאש הצפוני ביותר באירופה, נמנמנו לנו שעה קלה וחזרנו באותה הדרך, בדיוק בזמן כדי להתפלח למרכז המבקרים ולחזות בשמש החצות יורדת ונושקת לים וחוזרת לעלות מעלה לעוד יום לא נודע.

משם התחלתי לרדת דרומה לכיוון פינלנד, לקראשיוק (Karasjok), הבירה של הסאמים (לאפים) בנורבגיה, בדרך, אחרי קצת יותר משעתיים של המתנה ועוד כמה קילומטרים של הליכה ברגל לאורך הכביש הריק רק בכדי להפיג את השיעמום, אסף אותי אדם חביב שהתגלה כחובב ישראל מושבע ושמח להזמין אותי לארוחה כדי לטעום סוף סוף את אחד מאיילי הצפון שראיתי מסביבי כל השבוע האחרון.. משם, עוד טרמפ והגעתי לקראשיוק, רק לעוד לילה מלא יתושים בחוץ – וקצת שינה. למחרת, לאחר שלא מצאתי חברה מקומית, עליתי על הטרמפ הראשון לפינלנד, נסיעה קצרה של 20 דקות ואני משאיר את נורבגיה מאחורי – אני בפינלנד. אחרי שעה (לא קלה), עוצרת לי ליל-טובה הנורבגית בג’יפ של הונדה ומזמינה אותי להצטרף.

עד עכשיו, פינלנד היא מה שמספרים עליה – יערות, אגמים ויתושים, (נכון לכתיבת שורות אלו, עבדיכם הנאמן עוד לא נכנס לסאונה – עשר דקות לאחר כתיבת שורה זו הוא כבר כן..) ואנחנו נוסעים בינהם, בדרך לאסוף את בנה משדה התעופה ולהמשיך דרומה אל רובניימי (Rovaneimi), עיר הנמצאת 500 ק”מ פחות או יותר מהיכן שאספה אותי, ממש על גבול החוג הארקטי ונחשבת למקום הולדתו של סנטה קלאוס האהוב על כולנו.. בחצי השני של הדרך היא כבר ישנה בספסל האחורי בעוד אני נוהג ומפטפט עם בנה בן ה17 על כל סוגי ספורט החורף הקיימים בפינלנד, ומספר לו בתמורה על עולם של טרמפים וספות. כשהגענו אל העיר נכנסנו לסבתא של הילד, שם הם יישנו ואני אחפש ספה באינטרנט. כמעט שישנתי במסדרון כאשר סב (Seb) הצרפתי ענה לי ואמר שניפגש על המדרגות שמול המוזיאון, לא רחוק מהסבתא. השעה כבר בין אחת לשתיים בלילה ואחרי חודש של יום שלא נגמר אני חווה לילה, פחות משעתיים של משהו בין חושך לדמדומים, אבל לילה! אני מגיע למורד המדרגות, כעבור שתי דקות אני שומע חלון נסגר ומוצא את עצמי עומד מול סב, שבמבטא צרפתי כבד ומפה של העיר מסביר לי איך להגיע לדירתו, מרחק 40 דקות הליכה – וכך, אני מוצא את עצמי, מחזיק מפה מקומטת בשתי ידיים, וממש כמו תייר טוב, מנווט עצמי אט אט, בעייפות רבה, אל דירתו של סב.

המשך יבוא . . .