Eshcar's Road Blog

חוסר וודאות.

בשביל חלק מאיתנו צירוף המילים הזה גורם לרתיעה, חשש מסויים.. לחץ.. ובקיצור – פחד מהלא נודע. בשביל החלק השני, הצירוף הזה הוא הכל.

אני בחלק השני. כל הטיול שלי בנוי על חוסר וודאות. זה מרגש אותי, זה מקסים אותי, זה נותן בי את החשק לגלות ולחקור את מה שאני עוד לא יודע.

אחרי שעזבנו את Sortland נדדנו חזרה לSvolvær, העיר שמתחילה את האזור המדהים הזה שנקרא Lofoten Islands. כשהגענו לשם בצהריים עוד לא ידענו איפה נישן הלילה אבל לא דאגנו – יש אוהל, יש שק”ש ויש שמש! אחרי שחזרנו לתקשר עם העולם, התפננו למציאת חברה מקומית ומקום ללינה. התקשרתי אל איזבל – גולשת ספות שבדית בת 25, עם חיוך מלא שמחת חיים וטוב לב! – שאמרה שלמרות שהיא לא יכולה להלין אותנו אצלה היא מכירה אחלה מקום לקמפינג וכמובן שאנחנו מוזמנים להתקלח אצלה ולצאת לשתות כוס יין אחת או שתיים ברגע שהיא תסיים לעבוד.

שלוש שעות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בבית מלא נורבגים צעירים, יושבים בספות סביב שולחן עמוס אלכוהול ושרים – מסיבה סקנדינבית כשרה למהדרין – שם פגשנו בכפיל הנורבגי של גרוק!

נורבגים ואלכוהול

הכפיל הנורבגי של גרוק

היכונו למסע בזמן! -> מסע בזמן! : : : אוקטובר 2010, אני אי שם בצפון גרמניה, עושה את דרכי לדנמרק. גשם. בחמש שעות שעברו הצלחתי למצוא רק טרמפ אחד שלקח אותי לתחנת הדלק חסרת השחר הזאת. אף אחד לא מוכן לקחת אותי איתו במעבורת לדנמרק. “Das ist Deutschland!” אומר הזקן שלא מוכן לדבר באנגלית. אבל אני לא מאבד תקווה ופונה לבחור עם חזות של “בן דוד” – הוא מוכן! אני מחייך ובדרך לרכב מנהל איתו דיאלוג קצרצר על מוצאו – “Lebanon”, הדלת נטרקת, אנחנו נוסעים. “לא אכפת לי” אני אומר לעצמי, “אני רחוק אלפי קילומטרים מהסכסוך הזה”. אך למרות זאת, אני עונה “ארגנטינה” כשהוא שואל למוצאי..

היכונו למסע בזמן -> מסע בזמן! : : : יולי 2011, איראני, סורי ועוד לבנוני אחד מאז, עזרו לי להבין שכאן זה אחרת. צעדתי ברחובות סבולבייר, חצי שיכור, מנסה ללמד את הכפיל הנורבגי של גרוק איך לספור בעברית, “אחת שתיים שלוש!” אני צועק והוא אחריי. פתאום אני שומע מישהו צועק לי מהצד “אחת שתיים שלוש! מה נשמע?” אי אפשר לטעות בחזות, “בן דוד”. “מאיפה אתה יודע עברית?” אני שואל, “פלסטין” הוא עונה ושואל חזרה, “ישראל” אני עונה ואנחנו לוחצים ידיים. כן, כאן זה אחרת, כאן אנשים יכולים לדבר עם אנשים. שיחה ידידותית קצרה ואנחנו נפרדים בחיוך.

מיותר לציין שבסוף לא ישנו בשום אוהל, אלא על אותה הספה שעליה ישבנו ושתינו עם חברינו החדשים…

קשת של אחת בלילה

כבר ציינתי כמה זה נחמד לפגוש אנשים אחרי התכתבות מתמשכת – וגם כשפגשתי את אוריאן (Ørjan), ביום למחרת, לא התאכזבתי! אחרי נסיעה בנופים עוצרי הנשימה של לופוטן באדיבותה של ידידה מהלילה הקודם, הגענו אל אוריאן, שאסף אותנו יחד עם חברתו, טינה. זוג חמוד ומצחיק בשנות ב20 המאוחרות. את אוריאן הכרתי דרך Couchsurfing כאשר חיפשתי ספה באוסלו, אך בגלל שהוא עבר חזרה לבית הוריו הוא הזמין אותי לבוא לבקרו כאן, בלופוטן, בעיירת הדייג Napp. הבטחנו שנצא לטייל יחדיו בהרים, וכך עשינו!

הני, טינה, אוריאן ואני, צועדים בין הרים מחודדים וירוקים, יערות, אגמים, נחלים וסלעים.

וסלעים.

הנוף יפה, השיחה נעימה ומזג האוויר לא רע! עד שהני נפלה.

“אההההההההההיייייעעעעעעעאאאאההההייייעעעעעעאאאא”

כנראה שבכל יום אחר הייתי מסתכל לאחור וזורק להני איזו הערה משעשעת על כך שהיא רוצה תשומת לב. אבל לא הפעם. הפעם זה נשמע לי אחרת. אני רץ מיד לאחור וזורק את התיק על יד הני המתאוננת מכאבים, לאחר שעיקמה את קרסול רגל ימין וקרסה עליו עם כל משקל גופה. היא לא יכולה לדרוך על הרגל.

יאללה שק קמח!

אללה שק קמח!

אחרי נסיונות שונים ומשונים בהמון תנוחות נשיאה קונבנציונליות יותר ופחות הבנו שלא נוכל לשאת אותה חזרה את כל הדרך בין הסלעים, העצים והבוץ. אוריאן לא היסס והזמין חילוץ, ובזמן שנחנו בבקתה שמצאנו, קיבלנו את התשובה – המסוק יגיע בעוד שלוש שעות.

מחכים למסוק

מסוק??!!!

אז מסתבר שחילוץ של מסוק בנורבגיה הוא שירות מוכר וחינמי לכל מטייל בלי קשר למוצאו. נחמד!

חגיגת במבה בטבע או: חיוכים אחרונים לפני האסון

אחרי שלוש שעות של המתנה שמענו רעש של מסוק מתקרב. הני צוחקת ממבוכה ואנחנו יוצאים ומנופפים לו, ובורחים לצדדים כאשר הוא מנחית את החובשים עם האלונקה, שהסבירו יפה להני שהאפשרות הכי טובה שלה היא להגיע לבית החולים בבודה (Bodø), מרחק 150 ק”מ של ים, המקום הכי קרוב בו אפשר יהיה לעשות צילום רנטגן – כמובן שבריאות לפני הכל וכן הלאה – הסכמנו. אחרי טיסה מעבר לים, עם נוף מדהים לאיי לופוטן, נחתנו בשדה התעופה של בודה שם חיכה לנו האמבולנס שהוביל לבית החולים. קיבלה אותנו אחות מקסימה בשם ששתי (Kjersti – כל קשר בין איות השם לקריאתו הוא מקרי בהחלט), שליוותה אותנו לצילום הרנטגן ובכל התהליך הארוך של ההמתנה – וגם סיפקה לנו מחשב עם אינטרנט וטלפון לשיחות לארץ – בית חולים חמישה כוכבים. אחרי שש שעות, שבהן הסתבר שאין שבר ושלא משנה באיזה בית חולים אתה נמצא בעולם אתה תחכה והרבה, שוחררנו סוף סוף לדרכנו! דרכנו לאן? השעה כבר חצות, וספתנו החמימה בNapp רחוקה מאיתנו יותר ממאה קילומטרים של ים. אך אל דאגה! ששתי, אחותנו הרחמנייה, לא היססה והזמינה אותנו לישון אצלה (“חבר שלי הוא גולש ספות!”), הידד! איך מה נעשה איך נחזור למחרת אל Napp? אין דרכון, אין ארנק – רק 200 הקרונות שהאחות השבדית דחפה לידה של הני לפני שעזבנו (!) אך אל דאגה! במקרה, החבר של ששתי, אנדרייס, עובד בספינת נופש, שבמקרה, מחר עוזבת את בודה ומגיעה לStamsund, מרחק של חצי שעה מNapp – היא שואלת אותו ומתייעצת, ובבוקר יש תשובה – הקפטן מסכים! אחרי בדיקה חוזרת בבית החולים אנחנו מצטרפים אל ששתי ואנדרייס אל שייט תענוגות בספינה המפוארת – שם פגשנו, כמובן, עוד חברים חדשים מבלגיה!

מכירים חברים חדשים בספינה

כשהגענו לStamsund חיכו לנו טינה ואוריאן ליד המדרגות היורדות מהספינה, וכאשר הני מדדה לה עם הקביים במדרגות הרגשנו כאילו חזרנו הביתה, אל הפנים המוכרות. בלי להסס, אוריאן אמר שנוכל להשאר עד שהני תרגיש טוב יותר – הרופא המליץ ושיער כי ייקח לפחות שבוע של מנוחה לפני שיופיע שיפור. נפרדנו מאנדרייס וששתי האדירים וחזרנו לזרועותיהם החמות של אוריאן וטינה, למנוחה בNapp.

נפרדים מששתי ואנדרייס

אם יופיע שיפור בקרוב ובאמת זהו רק נקע, הני תנוח ותתחזק עד שתוכל לחזור שוב לצידי בדרכים. אך אם לא, והבעיה תשאר, הני תצטרך לחזור לבדיקה מקיפה יותר ואולי אף תיאלץ לחזור הביתה, לישראל…

אחח… חוסר וודאות…