Eshcar's Road Blog

Hello there all my faithful readers!

Just wanted to let you know that, after a lot of efforts, I moved to a new address, in order to have more capacity and control over my blog.
This site will remain the same – but all the new updates will be made in the new address.

http://eshcar.info

Hope to see you all there – safe travels to all of us!

Eshcar

After counting the 25th hour in this petrol station, I thought to myself I’d probably won’t do it again soon . . .

Leaving Russia wasn’t too difficult – to exclude the border control… Two long hours in the russian border because they detected a slight flaw in my passport, and another delay at the Estonian border because of the same reason – but I got to Estonia! The kind driver, that took me from the border and waited with me all through the process, dropped me 50km further on the direction to Tartu. He gave me his phone number just in case – always good to feel more confident, having the generousity of people behind you. I sent only one couch request when I left Saint Petersburg and it was accepted (!) but I wasn’t sure if I want to jump to another city so soon.. After 11 days in that giant city I could use a good nature resort, with nothing but trees and lake to surround me.

Sometimes, all you need to do is ask the universe for what you want, and be open to recieve.

Two rides later I’m sitting in a car with two beautiful sisters and one cute and still shy infant. Though they said they can’t speak English, they managed to do it quite well, and even though it was getting late and I wasn’t too close to Tartu, I accepted their kind offer to join them for a walk to see Peipsi Lake, before continuing. Why not?

We went to their summer house, to meet the infant’s father and gradfather, to join us to the short walk to the lake. A lake? More like a sea – sand, waves and nothing but sky in the horizon – looks like a sea to me.. but no! It’s a lake. A big one.

We went back to their cottage, and the offer to stay for the night was not long to come – and of course I couldn’t refuse, especially after I saw the bucket full of fresh wild mushrooms, just waiting to be eaten!

After cleaning them and cooking, we went for (sorry Finnish friends…) one of the best saunas I had, And once again, I realized that one must build a sauna of my own, back in Israel! After the great food, accompined by (a lot of) Estonian beer and liquer, we went outside to watch the amazing stars!

3 Best places I’ve watched the stars in this trip so far:

1) The first time after leaving the north – At Tampere, walking to Veera’s house and understanding I didn’t see them (the stars) for over a month. Oh, How much I missed them!

2) In Helsinki – Swimming after the sauna on the island, counting three falling stars!

3) In the Estonian forest – Understanding, once again, How incredible this universe of ours is, And all the people living in it!

I love the stars!

After a very good night sleep, I woke up to the sound of a crying toddler, then we had a great vegan breakfest and I said goodbye to the lovely family that had me for this amazing night.

Sometimes, all you have to do is ask.

Standing again on the empty, quiet and relaxing roads of Estonia (there’s less than 1.2 million people living in it!) it took me one ride with Vladimir to get to Tartu, and even though we didn’t share a common language, singing russian music through the flat landscape and relaxing views of Estonia was more than enough.

Finally I got to Tartu – and while I was walking to the city center to meet my future host, Sandra, I almost missed the weekly fair – many people selling their junk and creations side by side, but so quitely and peacefuly, nothing like the markets I know!

I met Sandra, and after a few hours she said she could definitley host me for the night in her parents’ place – fortunate me! As soon as she finished working we went to her parents’ house, residing by the countryside. Cooked together a great nutritious vegan supper, had a fantastic sauna, sitting outside to relax, drinking cold beer and eating her father’s home made dryed fish – Amazing!

The next day I scheduled to meet her best friend Kätlin, who share the CS profile with her and has really cool hair! Before that I went for a walk in town, followed the signs to the botanic garden, met the very nice girl that worked there as a student and let me in for free (!) to the beautiful place. Was relaxing and beautiful. I signed the guest book and got a branded pen as a souvenir!

Afterwards I went to meet Kätlin and her family.

It is always hard for me to explain the experience of meeting and getting to know a person. Describe the long night talks. Or the wordless conversations with her dog, Donna. The family dinners with her parents – this warm and a home feeling that I miss so much.. I can say the things we did like cooking Falafel together, watching United beating Arsenal 8:2(!!!) while cleaning three buckets of mushrooms, getting a haircut from her mother, and, for the first in 4 years, shaving myself with a razor. I was leaving this sweet family looking much different than I was, but with the warmest feeling in my heart, and a promise to come back again.

It took me, once again, just one ride to get to Riga, Latvia, to meet Džeina, that I’ve contacted in advance. Most of the time, if the person is sincere enough while writing his profile on CS, you can really get the feeling of him. I got it from Džeina. I had the feeling we have to meet and that we have things to share.

Only now I think about the fact that I came to Riga only because I had to fix my passport, otherwise I wouldn’t go there, because I’d like to avoid the cities for a while… Anyone said destiny?

I met Džeina down by the highest clock in Riga, next to the central train station, and we immediately felt like the closest friends. The conversation didn’t stop until my last minute in Riga – just because we felt we have so much to share and so little time to do so. In the next couple of days we saw a lot of Riga in many different unique ways – once by cycling around the city with a pair of a rented bicycles, another time we just went to visit her grandmother that lives in a small amazing house in the woods, next to the lake – both must be two of the highlights of my visit in Latvia, and all with a never ending smile and a movie-like atmosphere that surrounded us. Not to mention the feeling of home I had in her family’s house, thanks to her sweet mother and crazy dog, Rocko…

But of course, I just came to fix my passport… so I went! After a quick check online, I’ve found out I’ll have to say good bye to more than a 100 Euros (!!) and that I’ll have to wait a few days before I’ll get a new one back. I went to the Israeli Embassy, which was ridiculously hard to find, but of course I’ve found it eventually, and after a nice security check they examined my wounded passport. “It will be 37 Euros and you’ll get it tomorrow” Said the nice lady at the desk. Better than I thought! “But are you sure it wouldn’t be worth to try and repair it instead?” I asked. “Well, we can try!” She replied. So we did. And 20 minutes later I was out of the embassy with a fixed passport and my money still in my pocket – never hurts to ask!

After visiting Džeina’s grandmother, we went for a little hike around the lake and inside the forest. I was supposed to leave that afternoon, hitchhiking to Lithuania. As we walked through the woods, we found a Soviet hydroelectric power station that was bombed, apparently, at the end of the war, and I thought to myself that it wouldn’t hurt anyone if I’ll stay just one more night around Riga.

When I woke up naturally in the morning, with the quiet that surrounded me, I had just a few minutes to get my stuff back together before Džeina will come to guide me to the hitchhiking spot, keep on going south. We hugged and said goodbye – It doesn’t get any easier . . .

One truck took me to the border with Lithuania. It started raining and I took my time, waiting for more trucks to arrive. After 20 minutes of getting lots of No from all the drivers, I got a Yes! Oh.. and what a Yes..

After asking the young truck driver in the truck with the Romanian plate, I understood he doesn’t speak much English.. Ok, I got used to that already after Russia, Estonia, Latvia.. We’ll be fine! I asked him in broken English where is he heading to, when he replied “Romania” “Ok, I go, yes?” I asked again with prefect broken English – and he replied again without hestation “Yes, I sleep, you sleep” He pointed the two beds. Romania, here I come!

When I started writing this post I was sitting in a petrol station, somewhere in the south of Poland, close to the border with Slovakia. Now I’m sitting in Cluj-Napoca, Romania, and finishing it. It took me 3 days and 4 nights of constant driving-eating-sleeping in the track with Cristi, the truck driver. Even though we didn’t share a common language we talked most of the 1400km way, with our hands, drawings, mixture of English-Romanian-French-Spanish and Google Translate whenever we could. I even managed to make him understand, with my hands, that Life is Good!

We drove all through the last night – through Poland, Slovakia, Hungary and eventually got to Romania by dawn. So different than what I left behind, I looked at the small houses surrounded by green mountains, the people were standing outside, just waving at the people walking around. I smiled to myself – I’m ready to explore!

I grew up in Moshav Timmorim – just a small, insignificant, agriculture settlement, one hour south from Tel Aviv – I guess most of you know that – there’s maybe around 150-200 families living there. So 5 million neighbors (as Anna says) is quite a lot. Especially when “it’s Russia”.

After my first hitchhiking trip in Europe (October 10′ Kavod) I decided to avoid the cities, and I did! – Lofoten, Nordkapp, Lapland – what more do you need?! When I got to Helsinki and spent the night next to the railways (as fun as it was!) I asked my self what the f*** am I doing in the city?? Why did I ever leave the beautiful north?? And of course there were good answers and so on.. But you know.. still..

I got to Saint Petersburg (SPb)! F*** me, I’m shaking! It’s not pleasant Europe anymore – this is Russia. It’s what I learned to be scared of all my life.. I’m waiting for my Turkish host, Yasin, to come and pick me up. Sitting on the bench and watching poor people, garbage, poor people looking in the garbage, and so on.. Yasin is coming, we say hello, and I immediately get a better feeling, like meeting an old friend. Great vibes are in the air, and the frequencies are tuned. It will take another hour, or a day, but we’ll become best friends.

Spoiler: After 11 days living with this guy, I can say we are.

In the next day we go out together in the evening to the Italian speakers meeting of Saint Petersburg. Even though I don’t speak more than three Italian words (grazie, ciao, arrivederci) I feel fine and social! I meet Kazakh Katerine, and when she heard I’m heading to Kazakhstan we both got intrigued! A few days later she invites Yasin and me to cook together at her place. We check Google Maps to see the best way to get to her house and we decide to take the bus.

Lets talk for a second about SPb’s metro – The first time you go inside, after using the chip (ז’יטון) you buy for 25 Roubles (рублей) you go to the escalators and you can’t help the ‘wow’ feeling. The escalators goes so deep in the ground! If you stand still, it will take 3 minutes to get up or down… It’s pretty cool.

So, after usually taking the metro (just because it’s so cool and cheap!) we decide it will be faster to take the bus. We go down where we think is good and start walking to find our way to Kate’s. Kate said it’s among a few yellow bricked houses, and we see one and we try to find our way to it. It’s unsuccessful, and we go around it for more than an hour until we get to a wall and we decide to jump over it – only to find out we just broke into an old factory. Eventually, Kate is coming to get us by car, and on the way to her house (10 mins by car) we realize we were far off the place – never mind! On her house we meet her sweet (and hungry) couple of friends and husband, and we all cook together vegetarian stuffed peppers in tomato sauce, until we finally eat at 1:00am – oh.. it was great!

Saint Petersburg’s Couchsurfing community is really strong and at the time I spent there I met so many wonderful people thanks to it.

Alexandra invited me to talk with her Hebrew class at ‘Ulpahn Halom’ (אולפן חלום), very interesting experience meeting all those Hebrew enthusiasts, and listening to their stories of wanting to learn Hebrew. A few days after that she took me, together with Lana and Natasha to Kronstadt (Кроншта́дт), an old seaport Russian town, close to SPb, we walked through its interesting soviet and communistic remains, together with even older remains from the old port.

Lana and Natasha, two crazy, sweet girls, that undertook the mission to cook for me a Russian dinner (wow..), make a Russian pantomime games night together with drinking Vodka (Ouch..) and even wanted to take me on a tour through the roofs, but we “decided” to save it for next time…

Maria. I met Maria, on my 2nd day in SPb – an amazing artist – took me to a walk around her city’s favorite places, and spent a long night with Yasin and me. Even though she didn’t have the best English, we found the way to communicate through drawings and hands signals. Makes you understand that if you really want to communicate with someone, you will find a way.

Next I met Anna, who thought ahead and brought a dictionary! Made our conversations much more understandable.. In the middle of the park she told me she’s a singer and I couldn’t let her go without singing – so she did! Right there! And it was beautiful . . . Later on she joined our dinner with Lana and Natasha – what a great day.

Dear Yasin invited me to go with him to meet Julia, a fellow CSer! After walking through the streets of SPb, eating hot sweet corn, we all had a good bond together and she invited us to join her to blow up hot air balloons – Yes, apparently it was Wishes Day!! Yasin and I decided to make a peace balloon on the behalf of Israel and Turkey. We went to the coast, painted our balloons and waited for the right time when everybody starts to light up the balloons in the air – a few minutes after the sunset it started – hundreds of hot air balloons with everybody’s wishes were going up, filling the sky like glowing fake stars. Everyone around were clapping and cheering – it was magical!

After a week I decided it’s time to move on. But of course I couldn’t do it before walking on the roofs, drinking Vodka and taking a haircut! So I posted on SPb’s forum on CS and asked who’s volunteering to do so. The amount of responses amazed me! So many people, from Russia or not, wanted to join, so making an event out of it was inevitable.. So I did! My first own CS event EVER!
After awhile we understand it is just not legal anymore to go on roofs in SPb and we changed the spot to a roof pub – and it was… interesting! More than 20 people came and I found it very amusing – none of them had a hair clipper or scissors but it was still fun! I got a scissors and went through all of them just to get a small piece of hair for the memory. It was nice.

A day before that, I got a message from Anna, a sweet (but crazy!) Finnish girl, living in SPb for a while, inviting me for a drink with some fellow CSers. Of course I couldn’t say no, so after a 2nd Italian gathering, I went to meet them. It was already late when I got there, and Anna invited me without hesitation to spend the night on her couch. After one of the best pub-crawls – we walked to her haunted apartment. Nice. Let’s do it again tomorrow!

After a week of constant drinking (and learning how to read Russian!), I had to take a day of rest, and after that I went back to my home on the road. Hitchihhiking to Estonia and beyond. Yes, I had some good time at that city . . .

אתה מבין שאתה רחוק מהבית כשאתה כבר לא חושב בשפת האם שלך. ולדבר פתאום בשפה הזאת עם מישהו, בעיקר כשהוא לא מהבית, זה מוזר.

רק הגעתי לתחנת אוטובוס והרמתי את היד, והרכב הראשון עוצר, יש לו לוחית רישוי של רוסיה וזה גורם לי להרגיש בטוח – היום אני מגיע לרוסיה, לסנט פטרסבורג. היום התחיל עם טעות של טירונים – עליתי לטרמפ קצר מדי למקום שאני לא בטוח איך להמשיך ממנו – אבל כמובן שהמשכתי לומר לעצמי שזה הכל חלק מהמסע, הטעות כבר נעשתה, את הנעשה אין להשיב וכן הלאה. באופן ייצוגי למדי, הטרמפ הראשון שלי אל מחוץ לסקנדינביה, כמו הטרמפ הראשון שלי בסקנדינביה, היה עם בחור איראני, לכן הרגשתי כאילו מישהו מלמעלה אומר לי שזה בסדר, אני אמור להיות כאן.

אחרי כמה שעות של התברברות וכמה טרמפים אני יושב בLand Cruiser עם הלוחית הרוסית, ומתכונן לעבור את הגבול. שולף את הדרכון, מחייך לנהג ואומר “Israel!” הוא מסתכל עליי ואומר לי במבטא רוסי כבד “אה, ישראל! מה נשמע?”

מיותר לציין שאת השעות הבאות בילינו בשיחה די אופיינית (סטיגמטית משהו..) על כמה המצב קשה, ושהוא היה בארץ מפעיל מכונות ופה הוא מנהל מפעל ואיך אי אפשר להתפרנס בארץ ו.. חבל שאי אפשר לכתוב במבטא רוסי – זה היה נחמד. ולקינוח, כמובן שאמא שלו מתגוררת בבני עי”ש. מישהו אמר עולם קטן?

קשה לסכם את השבועיים הראשונים של חודש אוגוסט 2011. כל כך הרבה אנשים נפלאים שפגשתי בדרך ולימדו אותי כל כך הרבה. למשל, שכדאי לכתוב יותר כדי לתעד את החוויה כשהיא עוד “טרייה” בראש. בוא ננסה.

אחרי יומיים של התאוששות בדירתו של הבחור הצרפתי הנחמד מRovaniemi, נפגשתי עם מארי (Mari), בחורה שקטה ומופנמת – עד שמכירים אותה. אחרי טיול להכרות בעיר, פיצה ביתית (וצמחונית!) שהכנו יחדיו וקפה בבית קפה שהוא גם חנות יד שנייה, מארי לקחה את לצלילת מזבלות (Dumpster diving) שבגדול זה למצוא דברים שימושיים בזבל – לא משהו יוצא דופן למושבניק שכל ילדותו השתעשע בפחי אשפה של מפעלי המושב – במקרה הזה חיפשנו אוכל טוב שנזרק כי הוא פג תוקף, נפגם קלות וכל סיבה אחרת שלא תאפשר לחנות למכור ותתן לנו הזמנות לשמור על הסביבה ולהנות מאוכל טוב. עוד שני לילות ברובניימי של בישולים וטיולים ואני מקבל מייל מטאינה, (האמא מרובת הילדים) שרק חזרה הביתה ומיד שאלה מתי אני כבר מגיע לביקור. “עכשיו!” אני עונה, ונוחת אצלה לביקור של ארבעה ימים – עם קרבות ילדים בסלון, הרבה קלפים, ג’יאוקאשינג ביערות המקיפים את הבית, (כולל חוויה מסריחה במיוחד, כאשר אחד מעשרת כלבי ההאסקי של המשפחה החליט לצלול לתוך שירותים כימיים – ואנו נאלצנו להסיעו חזרה הביתה..) וכמובן סאונה כמיטב המסורת הפינית!

אחרי פרידה לא קלה מכל הטוב הזה והאנשים שמסביבי – אני מחליט להמשיך דרומה לכיוון הלסינקי. אחרי מסע טרמפים במקומות שוממים ומדהימים כאחד אני מגיע לKajaani, השעה 22:00 ואני מחפש מקום לישון. תגובה זריזה מרוקיסט בן 60 והסבר קצר לגבי הדרך מבחור שיכור ונחמד שהחליט להוסיף את עצמו לפייסבוק שלי בזמו שישבתי בפאב וחיפשתי מקום ללילה. טאפסי (Tapsi) גר בבית די גדול, ומאוד מיוחד, משהו בין אסם למוזיאון – עם חלל מלא באוספים שונים ומשונים, מבובות של תינוקות ועד לסירים. לא נשארתי בעיר יותר מלילה אחד אך הבטחתי לחזור, ביום מן הימים.

מKajaani הגעתי לTampere בטרמפ אחד. האמת שכיוונתי להגיע להלסינקי דרך הכביש המזרחי אבל בגלל בלבול שלי בין כביש מספר 5 ל6 וחוסר האיכפתיות שלי לגבי לאן אני אגיע, הנהנתי בחיוך כשהבחור הנחמד הציע לי להצטרף איתו לTampere. הגענו די מוקדם, אך העיר נראתה ידידותית יחסית לעיר, ולכן החלטתי להישאר ללילה הקרוב. שיגרתי כמה בקשות וקיבלתי ספה אחת – טיילת בת 40 שגרה בשולי העיר. עם אינטואיציה משונה שבערה בי, החלטתי לוותר על ההצעה ולבלות את הלילה משוטט ברחובות העיר, לחפש חברה הולמת. אחרי שוטטות בין מספר אתרי היפים בעיר, פגשתי בקבוצת חברים, ענודת שפמים, הניראית ידידותית למדי (איך לא צילמת, איך?) – “מסיבת שפמים? אפשר להצטרף?” “בטח!” – אחרי לילה לא רע בפאב מקומי, התברר שהם קבוצת תיאטרון, ובדיוק חזרו מההצגה האחרונה של “רובין הוד המקסיקני” (או משהו כזה..). וירה (Werner), בעלת השיער האדום לא חיכתה יותר מדי זמן והזמינה אותי להעביר את הלילה על הספה שלה. מאוחר יותר, כשדיברנו אל תוך הלילה, סיפרה לי על תהליך גמילה ארוך מסמים שעברה אחרי עשר שנים של שימוש – נקייה כבר שנתיים, אחרי תקופה בכלא – סיפור מעניין.

למחרת, אחרי טיול מעניין שעשתה לי בעיר, החלטתי להמשיך להלסינקי. הגעתי לעמדה, רק כדי לגלות ששלישיית טרמפיסטים עומדים בה, מה שהאריך את זמן ההמתנה לכמעט שעתיים. לבסוף, אחרי שלושה טרמפים, כולל בחורה בולגרית מבוגרת ומשעשעת במיוחד (שעוררה בי געגועים למשפחה הבולגרית שלנו מאירלנד), הגעתי למרכז הלסינקי. השעה כבר 23:00 ואני נמצא בעיר הכי גדולה בפינלנד, שואל את עצמי מה היה לי רע בצפון הכפרי? – היו לי חברים לרוב, מקומות לישון בהם, טבע לטייל בו – מה אשכר קפויה עושה במטרופולין המנוכר הזה שנקרא הלסינקי? אחרי כמה מאמצים עייפים לגייס ספה (אם דרך האינטרנט, חברים או סתם עוברי אורח) החלטתי להעביר את הלילה בחוץ.

ואז התחיל לרדת גשם.

אז החלטתי להעביר את הלילה מתחת לגג. הלכתי לתחנת הרכבת למצוא מקום שקט שאפשר לשים בו את הראש ללילה בלי דאגה – נסיון שכשל. אז התחלתי ללכת לאורך פסי הרכבת שתקווה למצוא איזה גג או בוטקה נטוש שאוכל לפרוש תחתיו את שק השינה שלי ללילה הקצר. מצאתי רמפה של כביש במקום שניראה, חצי בבנייה, חצי עומד ככה כבר הרבה זמן ללא שימוש ברור. לפחות לא ברור לי. פרשתי את השק”ש ללילה, ועייף כשהייתי, נרדמתי במהרה.

אבא, שחף ואופק באו לבקר אותי שוב, אך רעש של חזק של מכוניות וצחוק של ילדים מעיר אותי. אני קם לגלות הרבה אנשים מסביב, לא ניראה שאיכפת למישהו שאני שם, ולאט לאט אני מבין שהרמפה נמצאת שם בכדי להעמיס ולפרוק מכוניות מהרכבת. השעה 7:12 והם עובדים על לפרוק את הרכבת. תוך כדי שאני מתארגן, ניראה שהם מסיימים והמקום מתרוקן מאדם. אישה אחת, לבושה בבגדי עבודה, פונה אליי בעוד אני סוגר את התרמיל על הספסל ושואלת אותי אם אני מחכה למשהו, “What do you mean?” אני שואל, בזמן שהיא מבינה שאני אותו אדם שישן שם עד לפני כמה דקות, “Nothing, just please don’t shit here or something, it’s a private area.” מקסים. אני הולך לחפש מקום לאינטרנט כדי למצוא חברים.

סוף כל סוף הצלחתי להשיג את טוליה (Tuulia), אותה בחורה פינית שפגשתי בRauland שבדרום נורבגיה. היא נמצאת בעיר לרגל אירוע הפקת סרטים – דמיינו 80 חובבי קולנוע וצילום, מתאספים בבניין משרדים למשך עשרה ימים ומבצעים שלושה סשנים, 60 שעות כל אחד, של הפקת סרטים קצרים, מרעיון לסרט מוגמר, וזה מה שתקבלו, כל דבר מסרטי אומנות מודרנית לבדיחות פרטיות. די משעשע.

אחרי שהסבירה לי שאסור להכניס אף אחד פנימה, הבריחה אותי טוליה פנימה והפגישה אותי עם כל אותם האנשים. כן, הם ניראים בדיוק כמו שאתם מדמיינים אותם. אנשים מכל רחבי אירופה, ובעיקר צרפתיים. בגלל כמות האנשים והעבודה האינטנסיבית, כולם הניחו שהם פשוט לא ראו אותי כי הייתי בסשן אחר או שאיחרתי, אפילו אחרי שהסברתי להם מה אני עושה (“אה, ואז החלטת לעשות סרטים?”).

כשהכרנו בRauland, סיפרה לי טוליה על האי שגרה בו במשך יותר משנה, שנמצא ממש קרוב לחופי הלסינקי, אך עם זאת, מבודד. 20 אנשים חיים על האי, ובלי רכבים, הם מתניידים ממקום למקום בסירות משוטים או מנוע. בהחלט מקום קסום. אוקו (Okko), צלם מקצועי הזמין אותנו אל ביתו (הסופר מגניב) שבאי למסיבת סאונה! הגענו בלוויית עוד מספר חברים מהקולנוע. שחינו בים הבלטי הקר, ורצנו חזרה לסאונה הרותחת – בתוך הסאונה, נוהגים הפינים להרביץ לעצמם עם קבוצת ענפים שנקשרים יחד, מעץ מסויים שגדל באזור. זה אמור להיות בריא יותר משזה נשמע. מידי פעם, אוקו המשוגע פרץ ערום לתוך הסאונה עם קבוצת ענפים שיותר גדולה ממני ונפנף לכל עבר – זה גם נחמד יותר משזה נשמע וגם מאוד מצחיק כמו שזה נשמע.

שני לילות מאוד מרגיעים ביליתי על האי הזה, שמיקומו, בליבה של הלסינקי, גרם לי להעריך את השקט שלו אפילו יותר.

קיצור הפרקים הקודמים : : :

הני נקעה את הרגל, חולצנו עם מסוק, חזרנו עם אונייה, נחנו, נפרדנו לזמן-מה כדי שהני תנוח בזמן שאני טיילתי בהרים-שטתי לטרולפיורד-הכנתי פלאפל-חיפשתי ג’יאוקאשים-שיחקתי קלפים אל תוך הלילה-ניהלתי שיחות על העולם עם מנהל כלא לשעבר-כמעט עבדתי על סירת מפרש-לא יצא-שתיתי-אכלתי-התקלחתי ולמרות שלא היה קל, השארתי את לופוטן מאחוריי (ואת הני – שכרגע עושה חיים בברלין אחרי מסע טרמפים משלה), עליתי על הטרמפ הראשון שעצר, מתוך שמונה, שלקחו אותי הלאה צפונה אל Tromso – העיר השמינית בגודלה בנורבגיה, מאכלסת את האוניברסיטה הצפונית ביותר בעולם עם מחלקת ביולוגיה ימית מתקדמת, אולי ניפגש שוב.. הטרמפ האחרון שעצר, שני נערים, בני דודים, הזמינו אותי ברוב נדיבותם להישאר אצלם בטרומסו לשבוע, בפועל נשארתי שני לילות – בכל זאת, ערים גדולות זה לא בשבילי, והויזה מתקתקת – אני כבר שישה שבועות בנורבגיה, שזה חצי מהשהות המותרת שלי ברוב אירופה. המשכתי הלאה צפונה לכיוון Nordkapp, הנקודה הצפונית ביותר באירופה. בהמלצתה של אלינה הקנדית, שלחתי “בקשה” לארנט – “אני מגיע מחר ואני לא מוכן לשמוע ‘לא’” – לא שמעתי.

אחרי 41 לילות בנורבגיה, סוף סוף ישנתי באוהל! זה לא משנה מה תכננתי או חשבתי עד עכשיו, מישהו תמיד מצא אותי והזמין אותי ללון אצלו.

זוג נורבגי, עם תינוק מתוק, והשקפה די אפוקליפטית בקשר לעתידו של העולם, הוריד אותי כאן אחרי נסיעה של שש שעות, משולבת עם עצירות לארוחות, בטריילר המשפחתי. השעה כבר אחרי עשר בערב, אני 89 ק”מ מהמיטה החמה שלי בביתו של ארנט. התנועה על הכביש בצפון הרחוק דלילה גם ככה, ובלילה, למרות השמש הנצחית, היא דלילה אף יותר. מאז לופוטן (1000 ק”מ דרומה מכאן, פלוס-מינוס) הנוף הספיק להשתנות דרמטית כבר מספר פעמים – פעם הרים ענקיים שניראה כי הושלכו לכל עבר בלי מחשבה מוקדמת, ופעם פיורדים ארוכים המלווים בשרשראות הרים שלרגע נדמה כאילו הסכם שחתמו עם העננים לפני שנים גורם להם להשתלב אחד בשני לאורך כל הדרך, וככל שממשיכים להצפין ונכנסים למחוז Finnmark, הממלכה הצפונית של נורבגיה, ההרים מתעגלים והופכים לגבעות הנמשכות לכל כיוון עם צמחייה נמוכה וריקה מתוכן, והעין מחפשת במה להיאחז ואין במה, והמחשבות עוברות פנימה אל הנפש, כמו במדבר, כאשר מידי פעם מציצים להם איילי הצפון (Reindeer).. עכשיו, אני ליד Olderfjord, הצמחייה עדיין נמוכה אך מלווה בצמחים הנראים כמו משהו בין שיח לעץ, והאדמה מכוסה במרבדים של אוכמניות – אני מוצא קרחת ומתחיל להתמקם, ומבין שאם לא אתחיל במדורה היתושים לא יניחו לי לעולם.

“סעמק!” אני מסנן לעצמי כשאני שופך, בטעות, את שארית המים שלי על האדמה. אין ברירה, אני לוקח את הבקבוק שלי והולך לחפש מקור מים, מסתכל לאחור ומנסה לשנן את הדרך, במקרה הכי גרוע אני אבוא לכיוון העשן. שקט מצמרר גורם לי להבין שאני לבד וכל מה ששייך לי נשאר מאחוריי. פתאום, קול, קריאה של שחף בודד, מגיעה מאחוריי ושוברת את הדממה. צמרמורת מתעוררת בתוכי ומפלחת לי את הגב. השעה כבר אחרי חצות ואני חוזר לחפש את האוהל. ‘הנה, זה כאן, מאחורי השיח’ אני חושב לעצמי וכבר מריח את הדג והאורז שמתבשל על האש, אבל מאחורי השיח יש שטח ריק זהה לשטח שבו התמקמתי, למעט העובדה שאין שם שום דבר.

לא אלאה אתכם בתחושות ובלחץ שהצטבר בתוכי, תוך כדי שאני הולך במעגלים, ולא מצליח לשחזר את הצעדים חזרה “הביתה”. 20 הדקות הארוכות בחיי, מלוות בייאוש ובפחד לא מובן. קשה לי גם לתאר את התחושה שהציפה אותי ברגע שמצאתי את הכל, והתיישבתי מבולבל, מנסה לאכול את הארוחה שהתבשלה כל אותו הזמן, חסר תיאבון. סוף כל סוף נשכבתי באוהל, עייף אך מוצף ברגשות.

למחרת הגעתי אל ארנט, שדאג להזהיר אותי מראש כי הולך להיות צפוף (“אני אוהב צפיפות!”), כשהגעתי אל הבית שלו, אחד מתוך עשרה ברדיוס של כמה קילומטרים, עוד לא היה אף אחד וארנט הסביר כי הערב יגיע בחור ברזילאי שרכש קטנוע על גבול רוסיה ונוסע לדרום נורבגיה, וכמובן, חברתו הטובה של ארנט מפינלנד ועשרת ילדיה לחגיגות השנה למרפסת של ארנט, אותה בנה הדייר הצרפתי הזקן שלו, בעזרת גולשי ספות תועים. כמובן ששאלתי במה אני יכול לעזור, וכמה דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי מפרק חלונות בחורבות בית ספר, לא רחוק משם. כשחזרנו פגשתי את פסי, ישראלי החי באוסלו, נשוי לנורבגית ובא לבקר בבית הקיץ שלו, שלושה בתים מארנט. בלי להסס, הזמין אותי לבוא אליהם שלוש שעות מאוחר יותר לארוחת שישי כדת וכדין – קידוש, דגים טריים ותפוחי אדמה אפויים בתנור – מה עוד אדם צריך בחיים? – כשעמדתי שם, מקשיב לקידוש, מסתכל מחוץ לחלון ומבין היכן אני נמצא, בהחלט התרגשתי.

כשחזרתי כבר היה אחרי חצות, הרוח נשבה בחוזקה ואני נכנסתי חזרה אל הבית של ארנט, שבזמן היעדרי הספיק להפוך לבית משוגעים – ילדים מגיל 5 ועד 18 רצים וצועקים בכל פינה, שותים ומעשנים ורק רוצים לומר שלום ולהכיר – גוררים אותי אל המרתף לפגוש את זולטן, הטרמפיסט הגרמני שאספו בדרך, ואת אלן, הצרפתי הזקן – כולנו יושבים במעגל, שותים, מעשנים ושרים, מחליפים חוויות וסיפורים.. בימים הבאים אני עתיד לשמוע הרבה סיפורים מעברו של אלן, שברח מצרפת אין ספור פעמים וטייל ברחבי העולם במשך יותר מ30 שנה, שמוכיחים מעבר לכל ספק שהמציאות עולה על כל דמיון – גופה בלי ראש, בן סיני שהוא לא ראה כבר 20 שנה, הסתבכות עם מאפיה סינית, הליכה של שלושה חודשים בקור הפיני עם דיאטה שכוללת רק שוקולד וסיפורים שפשוט צריך לשמוע כדי להאמין. כל לילה ישבנו ודיברנו עד הבוקר, שיכורים מהאור שלא נגמר. אבל לא רק מהאור.

באחד הימים, הלכתי עם זולטן לראות הNordkapp האמיתי, הנקודה הצפונית האמיתית ולא מרכז המבקרים שמוכרים לתיירים בסכומים לא הגיוניים. הליכה די רגועה של 9 ק”מ, מלווה בויכוחים על מין, סמים ורוקנרול ועקיצות יהודים-נאצים לרוב, מצאנו את הג’אוקאש הצפוני ביותר באירופה, נמנמנו לנו שעה קלה וחזרנו באותה הדרך, בדיוק בזמן כדי להתפלח למרכז המבקרים ולחזות בשמש החצות יורדת ונושקת לים וחוזרת לעלות מעלה לעוד יום לא נודע.

משם התחלתי לרדת דרומה לכיוון פינלנד, לקראשיוק (Karasjok), הבירה של הסאמים (לאפים) בנורבגיה, בדרך, אחרי קצת יותר משעתיים של המתנה ועוד כמה קילומטרים של הליכה ברגל לאורך הכביש הריק רק בכדי להפיג את השיעמום, אסף אותי אדם חביב שהתגלה כחובב ישראל מושבע ושמח להזמין אותי לארוחה כדי לטעום סוף סוף את אחד מאיילי הצפון שראיתי מסביבי כל השבוע האחרון.. משם, עוד טרמפ והגעתי לקראשיוק, רק לעוד לילה מלא יתושים בחוץ – וקצת שינה. למחרת, לאחר שלא מצאתי חברה מקומית, עליתי על הטרמפ הראשון לפינלנד, נסיעה קצרה של 20 דקות ואני משאיר את נורבגיה מאחורי – אני בפינלנד. אחרי שעה (לא קלה), עוצרת לי ליל-טובה הנורבגית בג’יפ של הונדה ומזמינה אותי להצטרף.

עד עכשיו, פינלנד היא מה שמספרים עליה – יערות, אגמים ויתושים, (נכון לכתיבת שורות אלו, עבדיכם הנאמן עוד לא נכנס לסאונה – עשר דקות לאחר כתיבת שורה זו הוא כבר כן..) ואנחנו נוסעים בינהם, בדרך לאסוף את בנה משדה התעופה ולהמשיך דרומה אל רובניימי (Rovaneimi), עיר הנמצאת 500 ק”מ פחות או יותר מהיכן שאספה אותי, ממש על גבול החוג הארקטי ונחשבת למקום הולדתו של סנטה קלאוס האהוב על כולנו.. בחצי השני של הדרך היא כבר ישנה בספסל האחורי בעוד אני נוהג ומפטפט עם בנה בן ה17 על כל סוגי ספורט החורף הקיימים בפינלנד, ומספר לו בתמורה על עולם של טרמפים וספות. כשהגענו אל העיר נכנסנו לסבתא של הילד, שם הם יישנו ואני אחפש ספה באינטרנט. כמעט שישנתי במסדרון כאשר סב (Seb) הצרפתי ענה לי ואמר שניפגש על המדרגות שמול המוזיאון, לא רחוק מהסבתא. השעה כבר בין אחת לשתיים בלילה ואחרי חודש של יום שלא נגמר אני חווה לילה, פחות משעתיים של משהו בין חושך לדמדומים, אבל לילה! אני מגיע למורד המדרגות, כעבור שתי דקות אני שומע חלון נסגר ומוצא את עצמי עומד מול סב, שבמבטא צרפתי כבד ומפה של העיר מסביר לי איך להגיע לדירתו, מרחק 40 דקות הליכה – וכך, אני מוצא את עצמי, מחזיק מפה מקומטת בשתי ידיים, וממש כמו תייר טוב, מנווט עצמי אט אט, בעייפות רבה, אל דירתו של סב.

המשך יבוא . . .

כשהגעתי לLofoten Islands, חשבתי שאשאר פה לשלושה או ארבעה לילות ואמשיך. מאז עברו יותר משלושה שבועות, ואני עדיין כאן, קשה לי לעזוב. זה המקום, זה השקט וזה בעיקר האנשים. בכל מקום שאליו אני פונה אני פוגש עוד אדם שנותן לי סיבה להישאר. אז למה שאעזוב?

בזמן שעבר מאז הפוסט האחרון קרה לא מעט. הבנתי, כנראה קצת באיחור, שאני לא מסוגל להמשיך בצורת הטיול שאימצתי לעצמי כאשר אני עם אדם נוסף. אני לא יודע להתמודד עם האחריות הזאת. במיוחד כאשר אני מושך לכיוון אחד והשני לכיוון אחר. או אולי אני פשוט לא רוצה להתמודד עם זה… כך או כך, הייתי צריך לקחת את ההחלטה, אנוכית ככל שתהיה, והחלטתי להישאר כאן בלופוטן, עד שאהיה מוכן להמשיך. ההחלטה אם להישאר כאן לתקופה ממושכת יותר או לא תלויה מאוד באם אתקבל לעבודה על סירת מפרש בSvolvaer. אם כן, אשאר כאן, כנראה, לפחות עד סוף עונת התיירות, בתחילת ספטמבר, ואם לאו, אמשיך – צפונה ומזרחה כפי שתכננתי במקור.

על כל פנים, אני לא כל כך במצב לכתוב, לכן תסתפקו בתמונות.

חוסר וודאות.

בשביל חלק מאיתנו צירוף המילים הזה גורם לרתיעה, חשש מסויים.. לחץ.. ובקיצור – פחד מהלא נודע. בשביל החלק השני, הצירוף הזה הוא הכל.

אני בחלק השני. כל הטיול שלי בנוי על חוסר וודאות. זה מרגש אותי, זה מקסים אותי, זה נותן בי את החשק לגלות ולחקור את מה שאני עוד לא יודע.

אחרי שעזבנו את Sortland נדדנו חזרה לSvolvær, העיר שמתחילה את האזור המדהים הזה שנקרא Lofoten Islands. כשהגענו לשם בצהריים עוד לא ידענו איפה נישן הלילה אבל לא דאגנו – יש אוהל, יש שק”ש ויש שמש! אחרי שחזרנו לתקשר עם העולם, התפננו למציאת חברה מקומית ומקום ללינה. התקשרתי אל איזבל – גולשת ספות שבדית בת 25, עם חיוך מלא שמחת חיים וטוב לב! – שאמרה שלמרות שהיא לא יכולה להלין אותנו אצלה היא מכירה אחלה מקום לקמפינג וכמובן שאנחנו מוזמנים להתקלח אצלה ולצאת לשתות כוס יין אחת או שתיים ברגע שהיא תסיים לעבוד.

שלוש שעות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בבית מלא נורבגים צעירים, יושבים בספות סביב שולחן עמוס אלכוהול ושרים – מסיבה סקנדינבית כשרה למהדרין – שם פגשנו בכפיל הנורבגי של גרוק!

היכונו למסע בזמן! -> מסע בזמן! : : : אוקטובר 2010, אני אי שם בצפון גרמניה, עושה את דרכי לדנמרק. גשם. בחמש שעות שעברו הצלחתי למצוא רק טרמפ אחד שלקח אותי לתחנת הדלק חסרת השחר הזאת. אף אחד לא מוכן לקחת אותי איתו במעבורת לדנמרק. “Das ist Deutschland!” אומר הזקן שלא מוכן לדבר באנגלית. אבל אני לא מאבד תקווה ופונה לבחור עם חזות של “בן דוד” – הוא מוכן! אני מחייך ובדרך לרכב מנהל איתו דיאלוג קצרצר על מוצאו – “Lebanon”, הדלת נטרקת, אנחנו נוסעים. “לא אכפת לי” אני אומר לעצמי, “אני רחוק אלפי קילומטרים מהסכסוך הזה”. אך למרות זאת, אני עונה “ארגנטינה” כשהוא שואל למוצאי..

היכונו למסע בזמן -> מסע בזמן! : : : יולי 2011, איראני, סורי ועוד לבנוני אחד מאז, עזרו לי להבין שכאן זה אחרת. צעדתי ברחובות סבולבייר, חצי שיכור, מנסה ללמד את הכפיל הנורבגי של גרוק איך לספור בעברית, “אחת שתיים שלוש!” אני צועק והוא אחריי. פתאום אני שומע מישהו צועק לי מהצד “אחת שתיים שלוש! מה נשמע?” אי אפשר לטעות בחזות, “בן דוד”. “מאיפה אתה יודע עברית?” אני שואל, “פלסטין” הוא עונה ושואל חזרה, “ישראל” אני עונה ואנחנו לוחצים ידיים. כן, כאן זה אחרת, כאן אנשים יכולים לדבר עם אנשים. שיחה ידידותית קצרה ואנחנו נפרדים בחיוך.

מיותר לציין שבסוף לא ישנו בשום אוהל, אלא על אותה הספה שעליה ישבנו ושתינו עם חברינו החדשים…

כבר ציינתי כמה זה נחמד לפגוש אנשים אחרי התכתבות מתמשכת – וגם כשפגשתי את אוריאן (Ørjan), ביום למחרת, לא התאכזבתי! אחרי נסיעה בנופים עוצרי הנשימה של לופוטן באדיבותה של ידידה מהלילה הקודם, הגענו אל אוריאן, שאסף אותנו יחד עם חברתו, טינה. זוג חמוד ומצחיק בשנות ב20 המאוחרות. את אוריאן הכרתי דרך Couchsurfing כאשר חיפשתי ספה באוסלו, אך בגלל שהוא עבר חזרה לבית הוריו הוא הזמין אותי לבוא לבקרו כאן, בלופוטן, בעיירת הדייג Napp. הבטחנו שנצא לטייל יחדיו בהרים, וכך עשינו!

הני, טינה, אוריאן ואני, צועדים בין הרים מחודדים וירוקים, יערות, אגמים, נחלים וסלעים.

וסלעים.

הנוף יפה, השיחה נעימה ומזג האוויר לא רע! עד שהני נפלה.

“אההההההההההיייייעעעעעעעאאאאההההייייעעעעעעאאאא”

כנראה שבכל יום אחר הייתי מסתכל לאחור וזורק להני איזו הערה משעשעת על כך שהיא רוצה תשומת לב. אבל לא הפעם. הפעם זה נשמע לי אחרת. אני רץ מיד לאחור וזורק את התיק על יד הני המתאוננת מכאבים, לאחר שעיקמה את קרסול רגל ימין וקרסה עליו עם כל משקל גופה. היא לא יכולה לדרוך על הרגל.

יאללה שק קמח!

אחרי נסיונות שונים ומשונים בהמון תנוחות נשיאה קונבנציונליות יותר ופחות הבנו שלא נוכל לשאת אותה חזרה את כל הדרך בין הסלעים, העצים והבוץ. אוריאן לא היסס והזמין חילוץ, ובזמן שנחנו בבקתה שמצאנו, קיבלנו את התשובה – המסוק יגיע בעוד שלוש שעות.

מסוק??!!!

אז מסתבר שחילוץ של מסוק בנורבגיה הוא שירות מוכר וחינמי לכל מטייל בלי קשר למוצאו. נחמד!

אחרי שלוש שעות של המתנה שמענו רעש של מסוק מתקרב. הני צוחקת ממבוכה ואנחנו יוצאים ומנופפים לו, ובורחים לצדדים כאשר הוא מנחית את החובשים עם האלונקה, שהסבירו יפה להני שהאפשרות הכי טובה שלה היא להגיע לבית החולים בבודה (Bodø), מרחק 150 ק”מ של ים, המקום הכי קרוב בו אפשר יהיה לעשות צילום רנטגן – כמובן שבריאות לפני הכל וכן הלאה – הסכמנו. אחרי טיסה מעבר לים, עם נוף מדהים לאיי לופוטן, נחתנו בשדה התעופה של בודה שם חיכה לנו האמבולנס שהוביל לבית החולים. קיבלה אותנו אחות מקסימה בשם ששתי (Kjersti – כל קשר בין איות השם לקריאתו הוא מקרי בהחלט), שליוותה אותנו לצילום הרנטגן ובכל התהליך הארוך של ההמתנה – וגם סיפקה לנו מחשב עם אינטרנט וטלפון לשיחות לארץ – בית חולים חמישה כוכבים. אחרי שש שעות, שבהן הסתבר שאין שבר ושלא משנה באיזה בית חולים אתה נמצא בעולם אתה תחכה והרבה, שוחררנו סוף סוף לדרכנו! דרכנו לאן? השעה כבר חצות, וספתנו החמימה בNapp רחוקה מאיתנו יותר ממאה קילומטרים של ים. אך אל דאגה! ששתי, אחותנו הרחמנייה, לא היססה והזמינה אותנו לישון אצלה (“חבר שלי הוא גולש ספות!”), הידד! איך מה נעשה איך נחזור למחרת אל Napp? אין דרכון, אין ארנק – רק 200 הקרונות שהאחות השבדית דחפה לידה של הני לפני שעזבנו (!) אך אל דאגה! במקרה, החבר של ששתי, אנדרייס, עובד בספינת נופש, שבמקרה, מחר עוזבת את בודה ומגיעה לStamsund, מרחק של חצי שעה מNapp – היא שואלת אותו ומתייעצת, ובבוקר יש תשובה – הקפטן מסכים! אחרי בדיקה חוזרת בבית החולים אנחנו מצטרפים אל ששתי ואנדרייס אל שייט תענוגות בספינה המפוארת – שם פגשנו, כמובן, עוד חברים חדשים מבלגיה!

כשהגענו לStamsund חיכו לנו טינה ואוריאן ליד המדרגות היורדות מהספינה, וכאשר הני מדדה לה עם הקביים במדרגות הרגשנו כאילו חזרנו הביתה, אל הפנים המוכרות. בלי להסס, אוריאן אמר שנוכל להשאר עד שהני תרגיש טוב יותר – הרופא המליץ ושיער כי ייקח לפחות שבוע של מנוחה לפני שיופיע שיפור. נפרדנו מאנדרייס וששתי האדירים וחזרנו לזרועותיהם החמות של אוריאן וטינה, למנוחה בNapp.

אם יופיע שיפור בקרוב ובאמת זהו רק נקע, הני תנוח ותתחזק עד שתוכל לחזור שוב לצידי בדרכים. אך אם לא, והבעיה תשאר, הני תצטרך לחזור לבדיקה מקיפה יותר ואולי אף תיאלץ לחזור הביתה, לישראל…

אחח… חוסר וודאות…

לעזאזל הבלוג הזה.

איך מעבירים חוויה?

איך מעבירים את ההרגשה כשפוגשים אדם מסויים? כשהוא מדהים אותך או כשהוא מרגש אותך? כשהוא נדיב בצורה כל כך תמימה וטובה? כשהוא רק רוצה לעשות טוב לאחרים, ולא מבקש דבר בתמורה? איך מעבירים הכרת תודה חסרת גבולות?

איך מתארים יופי?

בפעם הראשונה כשיצאתי לטייל בטרמפים רק רציתי לזוז ממקום למקום – בפועל זה היה מעיר אירופאית אחת לאחרת, מה שטשטש את ההגעה – כל עיר דומה לקודמת, פחות מעניינת, יותר עירונית.. – וחידד את הדרך. לאט, לאט, הרגשתי שכבר לא איכפת לי לאן אני אגיע, ואם יהיה לי זמן לא מוגבל אוכל פשוט לעבור ממקום אחד לאחר, אכיר את כל האנשים שבדרך, אספוג את כל המראות החדשים לעיניי הבורות ואפליג לי רחוק, ללא רב חובל, הלאה אל תוך המסע…

בפעם השנייה שיצאתי לטייל בטרמפים לא רציתי יותר לראות ערים – רציתי טבע, נוף כפרי ואנשים פשוטים… רציתי וקיבלתי.

מרטין הוריד אותנו בכיכר. מסביב הרים, פסגות מושלגות ותכלת של שמיים, וחוץ מזה כלום. “זה הכיוון שלנו” אני מצביע ואנחנו נעמדים מול עוד כביש אינסופי ומניפים אגודל. ראינו את שתי הבנות שברכב וידענו שהן יעצרו, לפעמים פשוט יודעים. הטרמפ לקח אותנו לעיר Svolvær שהיא מרכז Lofoten Islands, אם יש כזה.. מצאנו אינטרנט והעפנו בקשות (Couchsurfing) באוויר. אחרי שהרגשנו מרוצים ובטוחים הלכנו לפגוש חברים.

זה תמיד נחמד לפגוש אדם אחרי התכתבות ארוכה ולגלות איך הוא באמת. עם אלינה התכתבתי כבר כמעט חודשיים אחרי שהכרנו בקהילת הטרמפיסטים של Couchsurfing. לשנינו היה מסלול טרמפים דומה בראש רק עם זמנים שונים. שמחתי לגלות שהיא בהחלט בחורה לעניין ושבן זוגה לטרמפים, פרנסואה, הוא שחקן צרפתי תמים ומשעשע. זה מאוד מעניין לראות אנשים שעושים פחות או יותר מה שאתה עושה ולהחליף רעיונות. אולי עוד ניפגש בהמשך..

חלק מההתרגשות שבמסע זה להיות בחוסר מודעות. לאן אני אגיע? את מי את אפגוש? מה יקרה לי בדרך? איפה אני אישן הלילה? לכן, כל תשובה על שאלה היא מרגשת כפליים, וכשסביין (Svein) אישר את הבקשה שלנו ללינה התרגשנו לא פחות! שעתיים וקצת של נסיעה, שני טרמפים ושתי גלידות והגענו לבית המבודד של סביין, המשקיף על אגם עם שתי סירות קאנו והרים שלא נגמרים. אנשים באמת חיים ככה.

סביין, בן 62, מארח ותיק, שותף פעיל בתוכנית לשליחת וקבלת תלמידים מכל קצוות תבל ללימודים במדינות זרות. קשה לי לתאר את ההרגשה שסביין נתן לנו, עם הקול הנעים והמתנגן שלו, החיוך הילדותי והעיניים הטובות האלה שלו. מעין הרגשה של בטחון, תחושה של בית, של משפחה. שאפשר לנוח. שהגענו לאן שהיינו צריכים. שטוב שכך.

קשה להסביר.

כבר בדרום, שמעתי על לופוטן כבירת הדיג של נורבגיה, והחלטתי ששם, סוף-סוף, אחרי חודשים ארוכים של ציפייה, אלמד לדוג! ומה אתם יודעים, דריכה קטנה בלופוטן הספיקה – יצאתי לדוג באגם עם סביין.

אין מה להוסיף.

בזמן שאני, יחד עם סביין והרבה סבלנות, התחשלתי לראשונה ברזי הדיג – הני מילאה את המטבח בניחוחות בישול ביתיים. בחלוף כמה שעות, כשהגענו חזרה עם השלל, הני כבר חיכתה לנו עם… לא פחות מפלפלים ממולאים! יחד עם הפורלים, הטעם היה מושלם – אני בבית.

תמונות לא ימחישו, ומילים יעשו עוול – היה מדהים. לאחר שלושה לילות בביתו החם של סביין, הרחקנו אל בין ההרים, על פאתי אחד הפיורדים, אל בקתתה של ריידן (Reidun), ידידתו של סביין – בקתה ציורית, מעוצבת בטוב טעם יוצא מן הכלל (עפ”י הני), בלי חשמל ומים זורמים, אבל עם כל דבר אחר שיכולתי להעלות על דעתי. למרבה ההפתעה (או שלא), הבקתה הייתה רק מראה לטוב ליבה ונדיבותה הלא נגמרים של ריידן. אישה בת 64 החיה לבדה, רוב הזמן גרה בNarvik (משם לקוח המשפט הידוע “My head is in Narvik”), אך אנו זכינו לבלות איתה חלק מחופשתה בבקתת הקיץ שלה. בעלת אנרגיות לא נגמרות, אוסף של כובעים משונים מכל העולם ולב ענק.

אה, והיא גם לא מדברת אנגלית – למרות זאת, הצלחנו לתקשר בגיבובים של אנגלית, נורבגית, עברית וידיים עד לכדי שיחות ארוכות והבנה מלאה אחד את השניה, ובזמן שטיילנו, בישלנו, נסענו, הלכנו, דגנו (בים!), אכלנו, שתינו וישנו – לא הפסקנו לחייך ולצחוק! באמת שאין לי מילים לתאר את הנדיבות חסרת התקנה של האישה הזאת. שתהיה בריאה.

כן, קשה להיפרד כל פעם מחדש מהאנשים שפוגשים בדרך. זה יכול להיות טרמפ ארוך או קצר עם אדם שבמקום אחר היה יכול להיות החבר הכי טוב שלך. זה יכולה להיות אישה ששאלת שאלה באמצע הרחוב והשיחה התגלגלה לה לתוך עניינים שוליים יותר ופחות. וזה קורה תמיד עם מארח שחיית איתו זמן כזה או אחר ופשוט קשה להגיד שלום. גם מריידן היה קשה להיפרד. אחרי שלושה ימים של טירוף – נסיעה באמצע הלילה, רק כדי לראות את השמש לא שוקעת בים, טיול בהרים על שפת האוקיינוס, דייג שלא מפסיק לשעשע, בישולים ללא הפסקה, אורחים מבלגיה, משחקי “יניב” (“Jenny!”) אל תוך הלילה.. ועוד ועוד חוויות עם האישה הלא נגמרת הזאת – הגיע הזמן להגיד שלום.

ולסיום, קטע מתוך לילה שקט באגם שמאחורי הבית של סביין.

כדי לראות מאיפה אני כותב לחץ כאן

שבועיים וחצי, יותר מ2000 ק”מ בדרכים, עם יותר מ30 טרמפים, 7 מארחים בסה”כ – כל זה רק בנורבגיה – ועדיין אין לי שום דעה מוצקה על הארץ הארוכה הזאת. היא פשוט לא נגמרת! ביום אחד (הגדרה מאוד מעורפלת – כי אין פה לילה כרגע) עברנו בטרמפים מרחק המקביל לנסיעה ממטולה עד אילת והלאה. בטרמפ אחד עשינו כפול.. ואנחנו רק בחצי חבל הארץ הסקנדינבי.

כבר סיפרתי שלפני שהגעתי לכאן קצת חששתי – נורבגיה בהגדרה היא מדינה לא קלה לטרמפיסטים – פשוט כי אין תפיסה כזאת בתרבות הנורבגית. עם זאת, היא תמיד מתגמלת! מאחורי כל הר נמצא פיורד חדש, מאחורי כל פיורד ישנה תמונת נוף חדשה מדהימה מן הקודמת – ופשוט לא משנה איפה הטרמפ יזרוק אותך – יהיה על מה להסתכל!

הני הגיבורה הצטרפה אליי לפני שבוע ושאלה אותי “אשכר, למה נורבגיה?”

זה מורכב, אני מסביר, התלבטתי מאוד לאן להמשיך מאירלנד, אם צפון או דרום, סקנדינביה הפראית בעלת הפיורדים האין סופיים, או אולי בכלל ספרד בעלת המזג השמח והכפרים הנידחים. לא קל. אם להיות כנה, אמרתי, הכרטיס טיסה לנורבגיה התחיל ביורו אחד, אפילו לא הסתכלתי על כרטיסים לספרד ופשוט קניתי את זה – פשע לא לקנות! אבל מה שמשך אותי לנורבגיה מלכתחילה, הוא הפרא! השפע, המרחב! הנופים הבלתי נגמרים.. לא ידעתי הרבה על האנשים, וכשהתחלתי לקרוא על טרמפים בנורבגיה נבנתה לי בראש תמונה של אנשים סגורים הקנאים לפרטיותם ולמשפחתם. וזה נכון, יש כאן כאלה. אבל יש כאן גם אנשים מדהימים, וחמים, וטובים, ויפים, ונדיבים, ומרגשים. רק צריך למצוא אותם.

מצאתי.

לפני שבוע פגשתי את הני באוסלו, התארחנו יחד אצל המארח הגרמני שלה – בחור סקרן שאוהב לדבר ולדבר ולדבר.. אבל חמוד! – ויחד יצאנו בטרמפים לכיוון Trondheim, מרחק של 538 ק”מ מאוסלו, שזה קצת יותר ממטולה לאילת. היה קשה להתניע את היום ולהכנס לקצב, אך לאט לאט, בכוח השפם, הצלחנו לתפוס טרמפים מעניינים ויעילים יותר ויותר ככל שהתקדמנו: בחור נורבגי גרוש פלוס ילד שחובב אופנועים ונהג לתפוס טרמפים בנערותו, נהג משאית פולני שגדל באותה העיר ממנה הגיעה סבתא של הני, זוג אחים (הני טענה שמסוממים) שנהגו במשאית וקיבלו כל הזמן טלפונים על שינוי יעד עד שלבסוף היו צריכים לחזור לאוסלו – לא לפני שלקחו אותנו דרך יפה ותרמו לנו מפה – ולבסוף, אוטובוס תיירים ריק שלקח אותנו 4 שעות, עד לפתח דלתו של פטריק, סטודנט לכלכלה בן 22, והמארח שלנו בטרונדהיים, ששמח לקבל אותנו כגולשי הספות הראשונים שלו, בנדיבות אין קץ ועם ספגטי בולונז חם כשהגענו! מה עוד אפשר לבקש?

בטרונדהיים נשארנו לשני לילות, בינהם הסתובבנו קצת בעיר השלישית בגודלה בנורבגיה, ביקרנו ביריד “מרטנה” השנתי – ריקודים, מדיטציות ודוכנים – ממש לא מרשים כמו שזה נשמע.. אבל בהחלט חמוד! פטריק לקח אותנו לסיור מסביב לעיר כולל טיפוס של חצות לנקודת תצפית יפה על העיר. מה שהכי עשה לנו טוב בביקור הזה הוא פטריק, שפשוט נתן בכיף ומכל הלב – מי אמר שקר בנורבגיה?

אחרי פרידה מרגשת, המשכנו צפונה, הכיוון היה איי לופוטן – קבוצת איים בצפון נורבגיה, מעבר לחוג הארקטי, שם השמש לא שוקעת בתקופה הזו של השנה. הובטח לי שהמקום מדהים ביופיו, ראיתי תמונות, השתכנעתי. מטרונדהיים ללופוטן מפרידים כמעט 1000 ק”מ, מרחק של לפחות יומיים בטרמפים – ועוד בנורבגיה, שם הובטח לי שככל שמצפינים יותר קשה לעצור טרמפים, הדבר עלול לקחת אפילו יותר! – בחלומות הטרמפים הכי רטובים שלי לא ציפיתי למה שקרה.

לא התחלנו את היום מוקדם במיוחד, 10 בבוקר, שלחנו כמה בקשות בליל אמש אבל שום בקשה עוד לא נענתה בחיוב ותכננו לנסות את האוהל ללינה בשטח. הטרמפ הראשון לא איחר לבוא: הני, בתושייה של טרמפיסטית מנוסה, שיכנעה נהג נחמד, שהוא רוצה לקחת אותנו לכיוון אחר ממה שהוא התכוון – עבד! מתחנת הדלק שבה הוא השאיר אותנו זה כבר היה סיפור אחר לגמרי – שני טרמפים קצרים יחסית גזלו לנו שעות של המתנה והמצב לא ניראה מבטיח – 122 ק”מ בחמש שעות, מזעזע לכל הדעות.

ואז הגיע מרטין.

הפסקת סיפור מצחיק : : : כפי שהבנתם, שלטים בלי שם של עיר עליהם עובדים לא פחות משלטים עם כיתוב ספציפי, ואולי אפילו יותר, אבל הם בהחלט שומרים על המורל! פניתי אל בחור בתחנת הדלק “How do you say please in norwegian?” שאלתי בחיוך “Politi” הוא ענה. מגניב. כתבתי את השלט, הוספתי סמיילי ונעמדתי ליד הכביש, מנופף ומחייך לכל רכב שעובר ומקבל צחוק, חיוכים ואצבע משולשת אחת. שעתיים אחר כך באחד הטרמפים עוקפת אותנו משטרה – מאחור כתוב באותיות ברורות POLITI – ס’עמק..

בכל אופן, מרטין. בעוד שנהג הטרמפ הקודם עומד מחוץ לרכב ומראה לי סוגים שונים של חכות, רגע לפני שאנו נפרדים בחיוך – הני כבר צדה את הטרמפ הבא שלנו! ועוד איזה טרמפ.. בחור עם מראה ארי בעל מרצדס סטיישן שרתומה לקרון הרבה יותר מדי גדול, עם כיתוב מעורר נשכחות: “Holger Danske Bustrufic” – “לאן אתה נוסע?” אנחנו שואלים, “לופוטן” הוא עונה. ואנחנו לא מאמינים. לוחצים ידיים, זורקים את התיקים בקרון, ואנחנו 823 ק”מ מהיעד. דרך צלחה? בואו ניראה..

מרטין, בן 34, במקור מלטביה, נשוי פלוס שתיים, הוא חשמלאי כושל שמרוויח סכומים לא הגיוניים בעליל בצפון נורבגיה. אה, והוא גם קצת אנטישמי, קצת גזעני וגם חובב היטלר – לא שזה הפריע לו לאהוב אותנו, לא, הוא אהב את המראה היהודי שלנו.. או כך לפחות הוא אמר. זה גם לא מפריע לו לשחחר איזה “זיג הייל!” פה, או איזה “כושים זה תת אדם” שם.. אה! והוא גם נסע מלטביה לצפון נורבגיה דרך ליטא, פולין, גרמניה, דנמרק ושבדיה כי הוא פספס את המעבורת והוא היה צריך לאסוף את העגלה מדנמרק – בטח, הגיוני, אני הייתי עושה את אותו הדבר. בכל מקרה, יהיו מניעיו אשר יהיו, מצאנו אותו בדיוק בזמן המתאים!

אחרי שבע שעות של נסיעה רצופה, מלווה בשיחות עמוקות יותר ופחות, משחקי דרך הזויים במיוחד, (“Piano, goes in the box!” “No! It’s not! it’s too big!”) טנק דלק שכמעט תקע אותנו באמצע שום מקום ונסיעה איטית בקצב הממוצע והמזעזע של 60 קמ”ש, הגענו לMo i Rana או בקיצור, “מו”. רק עוד 466 ק”מ ליעד. משטרה עוצרת אותנו, בדיקת רשיונות מהירה והערת שוליים – האורות של העגלה לא עובדים כמו שצריך, לכו לתחנת דלק, סדרו את זה וסעו. טוב, מגניב, רק שניה.

אני מניח שיש המון דרכים מגניבות ויצירתיות לבלות את הפעם הראשונה עם שמש שלא שוקעת ואור שלא נגמר. אנחנו בילינו אותו בתחנת הדלק של מו, עם הבנות (פרחות?) בספסל הכי חם בעיירה.

חמש שעות תמימות לקח למרטין (החשמלאי! הרשו לי להזכיר) להבין שהוא לא מבין שום דבר בכבל שמחובר בן הרכב לעגלה. 8 חוטים שונים, 8 חיבורים שונים – חשבו לבד כמה אופציות שונות יש.. עשרות פעמים ראיתי את מרטין משחק עם הכבלים, מחבר, הולך אל אחורי העגלה, מהנהן לעצמו תוך כדי מלמול של הבנה, נורה שנדלקת, חזרה על הכבל, וחוזר חלילה. לקח לו חמש שעות להבין שהוא לא מבין. לנו זה לקח פחות..

כשהתחלנו לנסוע השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר, השמש זורחת, הני כבר ישנה, ומרטין לא מראה אפילו סימן קל של עייפות. עוד שש שעות וחצי נסענו בין נופים מרהיבים של הרים מדהימים, צוקים אימתניים, שלגים נמסים, יערות ירוקים, אגמים צלולים, נהרות בצבע טורקיז ופיורדים לא נגמרים – נורבגיה מעולם לא הייתה יפה כל כך! בשלב מסויים העייפות כבר איימה להכניע אותי ומצאתי את עצמי נרדם לפרקים קצרים של כמה שניות בכל פעם, תוך כדי שיחה עם מרטין, והתעוררות מבוהלת בקריאות התפעלות עצמיות אל מול הנוף המרהיב. הו, נורבגיה. הו. זה לא ייאמן, איך אחרי כל עיקול בכביש הצר והבודד העולה צפונה, מתגלה עוד פיסת עולם עוצרת נשימה.

ואז הגענו ללופוטן.

המשך יבוא . . .

“Do you know how to butcher?”
זו השאלה הראשונה ששאל אותי אריק (יש לבטא במבטא אמריקאי) כשהגעתי לחווה.

נחזור שלושה ימים אחורה – עוד בציר נפלא של טרמפים הביא אותי לזוג פולניות מקסימות, עם הרבה יותר מדי זמן פנוי, שהסכימו לקחת אותי שעתיים וחצי בכיוון מנוגד לחלוטין ליעד שלהן – לא הפסקנו לצחוק כל הדרך.. וגם קיבלתי מרק גבינה פולני!

את היום התחלתי בTønsberg, שעתיים או יותר דרומה מאוסלו, אחרי שני לילות אצל משפחה נורדית-צרפתייה ונדיבה להפליא, הזמנה ללינה על ספה של להקת קאונטרי נורבגית וניסיון דייג מביך (לא היו דגים ברשת, ולא הייתה רשת..). היעד היה להגיע לחוף המערבי פלוס עצירה בדרך הארוכה. באותו היום כיוונתי להגיע למריה – גולשת הספות היחידה שענתה לבקשתי בזמן – אי שם בשום מקום (רקטומו של העולם בשפת המקומיים).

בואו נעשה סדר – אני בנורבגיה כבר יותר משבוע וחצי. נחתתי ליד אוסלו בשדה תעופה קטן ומגניב והתארחתי שני לילות אצל בחור חמוד וחנון (קוביות הונגריות, משחקי קופסא וקומיקסים של דונלד דאק לרוב) ובת זוגתו הסקנדינבית שחשפו אותי לעולם המשוגע של Geocaching. לאחר מכן תפסתי טרמפים לTønsberg לאותה משפחה. גילוי נאות – בתיאוריה, בקהילת הטרמפיסטים, לעצור טרמפים בנורבגיה אינו נחשב לדבר קל. משהו בחינוך בחבל הארץ הסקנדינבי הזה גורם למקומיים להסתכל על כל טרמפיסט בחשדנות יתרה. עם זאת, עד לכתיבת שורות אלו, ביליתי עשר שעות בטרמפים בנורבגיה בהצלחה יתרה! מאוסלו לÅmot ובחזרה עם טרמפים יעילים ביותר (כולל בחור אירני לספתח מוצלח!) – ואני מודה שחששתי!

חששותיי התבדו כאשר הגעתי למריה, שהופתעה לקבל את הבקשה לספה ממני, אי שם בשום מקום. מריה, היפית אוסטרית עם המון סיפורי טיולים וחוויות מדהימות באמתחתה, אירחה אותי כמו מלך – עם חדר משלי, ארוחות משארי הארוחות מהמלון בו היא עובדת וחברות מרתקות מבית הספר לאומנויות פולק עתיקות אשר שוכן בÅmot, ארבעה קילומטר מRauland, שם היא גרה. הכרתי את טוליה, חברתה הפינית, שבדרך כלל לומדת מוזיקת פולק בבית הספר, אך כרגע נמצאת בחופשת הקיץ ללא יותר מדי מה לעשות, ולכן שמחה לחברתי. יחד טיילנו בהרים וביערות שמסביב, תרים אחר Geocaches תוך כדי שאני נחשף לתרבות השמאנים העתיקה של פינלנד ולצלילי הRuno songs שלהם – מרתק! (עוד נגיע לפינלנד בהמשך..)

שתי שאלות שאלתי את עצמי בRauland, אחת בנוכחותה של מריה – “האם אני מסוגל לצוד או לשחוט בעל חיים?” – ואחת בנוכחות טוליה – “מי אוכל בשר עיזים?”

שלושה ימים לאחר מכן, אני מגיע לחוות “אין לנו חשמל ומים זורמים אבל עדיין מגניב פה לאללה” מוזלי, חווה עצמאית בלתי תלויה המקיימת את עצמה, (אידיאל מבחינתי, החזון שלי – היה מעורר השראה!) ומוצא את עצמי שותף פעיל בכל התהליך של שחיטת זוג עיזים (עיזות, למען האמת) – החל בהשחזת הסכינים, החזקת העז בעת השחיטה, ניקוז הדם, פשיטת העור, תליית הבשר, בישולו ואכילתו.

מסקנות? יש מי שאוכל בשר עיזים (אני O_o), הוא לא מהמשובחים שבבשרים אך הוא בהחלט מצוין בבישול ארוך. וכן, אני מסוגל להשתתף בשחיטה של חיה, ולמזועזעים שבכם, להלן הסיבות: קודם כל, כשאריק (יש לקרוא במבטא אמריקאי) הציע לי להשתתף בשחיטה, הנטייה הראשונה שלי הייתה להגיד “לא, מה פתאום, השתגעת? לא ניראה לי שאני אצליח לעמוד בזה” אבל עוד לפני שהספקתי לומר משהו, שאלתי את עצמי “למה?”

למה שאני אוכל לאכול בשר אבל לא אהיה מסוגל לשאת את כל התהליך שצריך כדי להשיג אותו? לפי דעתי, כל אוכל בשר שלא מסוגל להתמודד עם התהליך טומן את ראשו בחול. כל סטייק, שניצל, שווארמה ופסטרמה שאתם מכניסים לפה הייתה חיה פעם. ואת החיה הזאת מישהו הרג כדי שתוכלו לאכול ממנה. יש אנשים, בוא נקרא להם הצמחונים, שלא מסוגלים לשאת בעובדה הזאת ונמנעים לחלוטין מאכילת בשר. לי אין בעיה עם העובדה הזאת ואני מכיר בה. אני גם מכיר בעובדה שרוב השחיטות בעולם לא היו הומניות כמו השחיטות שאני השתתפתי בהן. אריק (יש לקרוא במבטא אמריקאי) הוא בחור בן 21 שהשתתף בלא מעט שחיטות במהלך 5 השנים האחרונות והוא רגיש מאוד לחיות – חשוב לו שהן יהיו רגועות ושימותו כמה שיותר מהר ועם כאב מינימלי – רוב שאר השחיטות אינן כאלה.

זהו עם החפירה, מתנצל למי שלא היה נעים לקרוא (בר.. אמא) זה חומר למחשבה. אתם מוזמנים להגיב ולהביע את דעתכם ולהגיד איך אתם חושבים שאתם הייתם מתמודדים במצב כזה כשהוא אמיתי ומוחשי ולא באוויר. (“בוא נצוד חזיר בר עם חנית!”)

מה עוד עשיתי בחווה חוץ מלשחוט עיזים אתם שואלים? חלבתי עיזים, קצרתי מספוא ותליתי אותו על גדר ייבוש כמו שהיו עושים ממש בפעם, בישלתי בתנור שעובד בחימום עצים, שטפתי כלים, הרבה כלים.. ישנתי בבית עם גג מסורתי שזה אומר אדמה וצמחים שגדלים על הגג – זה אמור לבודד טוב במיוחד, עבדתי עם סוס ועגלה שזה מגניב ועוד הרבה דברים שלא כוללים שימוש בחשמל או מקלחת..

השעה 3:29, אני באוסלו, בדירה של בחור גרמני, אתמול פגשתי כאן את הני הגיבורה שהחליטה להצטרף אליי לפרק זמן כזה או אחר, ועכשיו היא כבר נוחרת. מחר אנחנו מתחילים לתפוס טרמפים לכיוון צפון נורבגיה עם עצירה ראשונה בTrondheim – יהיה אדיר!

מצורפות קצת תמונות, חלקן עלולות להיות פחות נעימות לצפייה..

מקווה שאת הפוסט הבא אני אכתוב יותר מהר, מוזמנים להגיב, יום מגניב! הגיע זמן לישון..